פתאום יש געגוע

---

נקרא יחד עם החניכים את השיר פתאום יש געגוע שכתבה חַגִּית רִימוֹן ולאחריו את הקטע המופיע בהמשך ונקיים דיון לאחר מכן על המחשבות שעולות לאחר מכן-

פִּתְאוֹם יֵשׁ גַּעְגּוּעַ

לַאֲרוּחָה מִשְׁפַּחְתִּית

לִפְגִישָׁה עַם חֲבֵרָה

לְשִׂיחָה עַל דָּא וְעַל הָא

פִּתְאוֹם יֵשׁ גַּעְגּוּעַ

לַשִּׂמְחָה בָּרְחוֹבוֹת

לְמִסְעָדוֹת פְּתוּחוֹת

לְתִסְפּוֹרֶת בַּמִּסְפָּרָה

פִּתְאוֹם יֵשׁ גַּעְגּוּעַ

לְחַיֵּיךְ לָאֲנָשִׁים

בִּמְקוֹם לִרְאוֹת כֹּל אֶחָד

כְּמוֹ אוֹיֵב מִבִּפְנִים

פִּתְאוֹם יֵשׁ גַּעְגּוּעַ

לְחֹם וּלְמַגָּע

בְּלִי שׁוּם חֲשָׁשׁ

מֵהַוִּירוּס הַנּוֹרָא

פִּתְאוֹם יֵשׁ גַּעְגּוּעַ

לָקוּם כָּל יוֹם לָעֲבוֹדָה

לָשׁוּב הַבַּיְתָה עֲיֵיפִים

וּלְתַכְנֵן חוּפְשָׁה מַסְעִירָה

פִּתְאוֹם יֵשׁ הַכָּרָה

שֶׁבַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה

וָואלָה הָיָה לָנוּ דֵּי טוֹב

עַד לִפְנֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת

וּמִי שֶׁבִּשְׁעַת הַשִּׁגְרָה הַמְּבוֹרֶכֶת

כָּל הַזְּמַן הִתְלוֹנֵן עַל "הַמַּצָּב"

בָּאָה הַמְּצִיאוּת

וְטָפְחָה עַל פָּנָיו

החיים הם מסע מאתגר / יואב שורק

"אבל אחד הדברים שמשפיעים על יכולת ההתמודדות שלנו עם האתגרים הוא הציפיות שלנו. לכאורה, הכאב הוא עניין מוחלט ובלתי תלוי – אבל האמת היא שזו אמת חלקית בלבד. גם הציפיות – וממילא האכזבה והשבר – מעצבות חלק נכבד מהאופן שבו אנו חווים את המציאות. יש סבל שנתפס בעינינו כ'טרגדיה' ויש סבל שנתפס בעינינו כ'אלה החיים', ואפילו כשמדובר בנו עצמנו אנו מתמודדים יותר בקלות עם מה שמראש נחשב בתודעה שלנו כחלק מהעסקה, כדבר צפוי.

לכן, למשל, אנשים מתמודדים בצורה סבירה (בהכללה) עם אבדן של הורים בגיל מבוגר, בעוד עולמם עלול להישבר עם אבדן של בן משפחה בגיל צעיר. ולכן, עד לפני שני דורות, אנשים גם התמודדו בקלות יחסית עם אבדן של ילד, שכן הרבה מהילדים נפטרו בגיל רך ממחלות שונות.

*

והנה, בעניין הזה של ציפיות, נראה לי שאנו עושים שגיאה גדולה (לא יודע בדיוק מי זה ה'אנו' – אם זו רק החברה בה אני חי או משהו גדול יותר). אנו משום מה מלמדים את עצמנו, שהחיים ה'נורמליים' הם חיים שבהם הכל 'בסדר'.

הנה – אם נדבר על משפחה – משפחה שיש לה חיים 'נורמליים'. לפי מה שאנו מספרים לעצמנו, מדובר במשפחה

– שבה יש זוגיות בריאה, יציבה ושמחה לאורך שנים.

– שבה בני הזוג בריאים ומאריכי ימים.

– שבה לבני הזוג יש עבודה מספקת (בשני הניקודים).

– משפחה שמבורכת בילדים (לא פחות מכמה שרצו).

– ילדים שכולם בריאים. ומוצלחים.

– ילדים ש'מוצאים את עצמם' מהר יחסית, ומתמקמים לא רחוק מדי מהעץ.

– ילדים שנישאים בגיל 'טוב' ומקימים בית.

– משפחה שנהנית מיציבות כלכלית.

כל זה איננו נתפס כנס, כפלא, אלא כמצב 'נורמלי'.

ולעומת זאת, משפחה שבה מישהו סובל ממחלה 'רצינית'; משפחה שעוברת משבר כלכלי;  משפחה שבה יש רווק/ה מבוגר/ת; משפחה שבה אחד המפרנסים מובטל; משפחה שבה יש ילד/ה שניתק קשר או אימץ אורח חיים אחר; משפחה שעוברת גירושין, או היפרדות; משפחה שבה מישהו מת; משפחה שמתקשה להביא ילדים; משפחה שבה מתמודדים עם דכאון –

משפחה כזו היא משפחה "עם תיק". עם סיפור. עם טרגדיה. זה משהו ש'לא אמור לקרות'. משהו שמצדיק רחמים ולעתים הסתרה.

השתגענו לגמרי, חברים.

יצרנו מודל של 'נורמליות' שהוא נדיר, שהוא נס. ולפי המודל הזה אנו מתכננים את החיים, בונים ציפיות, אפילו חושבים שמגיע לנו.

בכך אנו מפסידים פעמיים.

ראשית, אנו מפסידים את הכרת התודה העמוקה כשהנס הזה מתרחש, או כשחלקים ממנו. את היכולת לחגוג את כל זה.

ושנית, אנו מחלישים את עצמנו בכל הנוגע להתמודדות עם החיים הנורמליים, כלומר הנורמליים באמת, המצויים. אלה שבהם, ובכן, אולי הרוב בסדר – אבל לא הכל. כי אלה החיים.

החיים הם מסע מאתגר. וכמה נכון יותר לחיות אותם מתוך מודעות לכך"

נשאל את החניכים:

• מה הבנו מהקטע הראשון?
• ואיך הוא קשור לקטע השני?
• איך אתם מרגישים עכשיו בתקופה הזאת?

לא יאמן אבל ממש השבוע התחלנו את כל השינוי הגדול הזה. פתאום מתחילים להתגעגע לשגרה, לדברים שהיו מובנים מאליהם. זה זמן שאנו מסתכלים  על המציאות בצורה כללית. מבחינה גלובלית שהאנושות עוברת מורכבות ביחד. וגם מבחינה נפשית, כל הדברים שעברנו השנה, מעשים שישנו ודברים שאמרנו. לפעמים מתחרטים על מה שעשינו ולפעמים שמחים על דברים טובים שפעלנו.

ועכשיו בראיה הגדולה והכללית הזאת, שאנחנו חלק מעולם שלם, מה אפשר לעשות ?

נציין שזו הזדמנות טובה לעבוד על המידות, לרדת לפרטים המעשיים. אחרי ראיה כללית, רק ניתן לקדם אותו מתוך הירידה לפרטים, בזה שכל אדם עובד בעצמו בבית -מדקדק ומתמיד לעשות טוב, וכך נוכל ליצור כלל מושלם ואיתן.

נסיים עם סבב שכל אחד יגיד מה הוא למד ולוקח מהפעולה ונקבע מתי המפגש הבא שלנו.

בשורות טובות !