לימוד לשבוע קבוצה

---

תורה, חבורה, ומה שביניהן

"מרן הרב קוק זצ"ל רואה בלימוד בחבורה דבר שהוא מתחייב מטבע דרך לימוד התורה. וכך הוא כותב בפירושו 'עין איה' לדברי הגמרא:

'הסכת', עשו כיתות כיתות ועסקו בתורה, שאין התורה נקנית אלא בחבורה.

מפני שתורת הקודש היא תורת חיים, שאינה מנהגת את ההולכים בה לחיי נזירות ומאיסה בעולם ובתענוגותיו הטהורים, המרימים את המעלה האישית ומשמחים בלבו.

על כן יש בתכונתה הצורך לחיי חברה ורעות שהוא הדבר המביא לחיים מדיניים יפים ונאים וטבע קניין הרעות וחברת חכמים קבוע בתכונתם.

היינו: לא ייתכנו חיים המתאפיינים בבדידות, בהתנזרות ובהתרחקות מן החברה. והרב ממשיך שם:

וההתרחקות מן הבריות והנזירות המופלגת, שהסיעו רבים ממי שביקשו מסברת עצמם למצוא קרבת אלוקים, מתוך חברת בני אדם, וניתוקם מהחיים הציבוריים, היא זרה לרוחה, עד שבטבע עצם קנייתה ולימודה תתנגד לזה, ואינה נקנית אלא בחבורה, ההיפך של הבדידות וההתרחקות מבני אדם[6].

הרב קוק לימדנו בדבריו, שעצם טבעה של התורה להילמד בחבורה. לימוד בדרך אחרת הוא בניגוד למהות טבעה של התורה. התורה תורת חיים היא, ואין חיים ללא חברה. זאת כבר למדנו במעשה הבריאה: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב יח)…."

שאלות מנחות:

1. מדוע חיי חברה ורעות הן 'הדבר המביא לחיים מדיניים יפים ונאים'?
2. חשבו: מהו המחיר אותו אנו משלמים על הלימוד בחבורה? האם הוא משתלם?
3. האם זו הוראה כללית או שמא ספציפית ללימוד תורה?

הרב קוק זצ"ל מתייחס לדברי רבי יוסי ברי חנינא, ומביא עוד שלושה נימוקים השוללים את הלמידה שאינה בחברותה. וזו לשונו:

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, בייחוד לבעלי הגיון ועיון בדעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הינם משולשות.

האחת, שתיקון העולם הנמשך על ידה, בא רק בהיות מצורף עם טהרת הלב ויראת ה' וחכמת התורה, גס הסבלנות על העיונים והדעות שהם שונות מדעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו, וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל תלמידי חכמים, רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדעות שונות, ורואים שדווקא מכל הדעות של החכמים השונים באורחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מסוגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דעות חבריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעת שהיא שונה מדעתו.

ובזה תהיה הסיבה היותר חזקה למחלוקת ומריבה, וחרב המדנים יתפשט על ידי זה באומה, להיות חרב איש ברעהו בפועל ובשוט לשון. וכל זה הוא תולדה של הבדידות המופלגת בעסק התורה, זה הוא הרע המגיע לתכלית השלום של האומה, הצריכה להתנהג על פי רוחם של בניה בוניה, תלמידי חכמים המרבים שלום מעולם.

והרע השני, שמגיע בעניינים עיוניים מדעות ומידות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדעות שמטפשין.

ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורם המגרעות של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה גם כן יהיה חטא, כנזיר הנקרא חוטא, ועוד שחטא יוצא על פי אותה ההשפעה שמשפיעים תלמידי חכמים על העם, אם לא ענייניהם מבוררים. זהו הנרצה מדיון 'נואלו שרי צוען' הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.

(ד"ר ראובן מאמו)

שאלות מנחות:

1. כיצד לדעתכם מתבטא בצורה הטובה ביותר היחס בין מנהיג לקבוצה? מה זה דורש מן המנהיג? ומה מן הקבוצה?
2. האם יש בחייכם 'חבורה' של תורה? האם אתם מכירים קבוצות נוספות בהן לעצם המבנה הקבוצתי יש השפעה גדולה על התוכן?
3. האם יש מספר אנשים מוגבל לחבורה? (ננסח זאת כך: מכירים את השאלה על ערימת גרגירי החול? האם יש מספר כלשהו של גרגירים אשר הופך ערימה לערימה? ומצד שני- האם יש מספר סופי של גרגירים שאם נוציא אותם מן הערימה- היא כבר לא תהיה ערימה יותר?)