חפש:

מרכז ההנצחה

משה (מלקו) אמבאו

תאריך נפילה: יג באב תשס"ו (7.8.2006)

בנם השני של דמקו וטרפה. נולד ביום א´ בשבט תשמ”ד (5.1.1984) בכפר אַטְיֶה שבאתיופיה. אח לאבי, גבי, ישראלה ויהודה.
מלקו גדל בכפר באתיופיה, שם התפרנסה המשפחה המורחבת מחקלאות.
לא בכדי היה שם החיבה שלו “מֶלַק”, שפירושו בעברית מלאך. הוא היה האור בבית, ילד טוב, חייכן ונחמד, אנרגטי, פעיל וחברותי, שובב בגבול הטעם הטוב – השתובבות שמעולם לא הדאיגה את הוריו.בישראל התווסף לשמו של מלקו שם עברי – משה, אולם בפי חבריו הוא כונה מֶליק. תחנתם הראשונה בישראל הייתה נהרייה, שם התגוררו במלון “הירדן”. הילדים למדו במעונות ובגני הילדים. כעבור תשעה חודשים בנהרייה עברה המשפחה למרכז הקליטה “חצרות יסף”, שבו שהו שנה ותשעה חודשים, ואחר כך רכשו דירה בלוד.

עד כיתה ח´ למד מלקו בבית הספר “המאירי” בלוד ובגיל חמש-עשרה עבר ללמוד בפנימייה התיכונית “כפר בתיה” ברעננה, ובה הכיר את מרבית חבריו הקרובים. חבריו מתארים נער שמח, אופטימי ומיוחד, שתמיד היה שם בשבילם כשנזקקו לו. אחיו אבי הסביר שמלקו שילב באישיותו צחוק ורצינות: “מליק היה בנאדם שלא משנה לאן הוא מגיע, דבר ראשון ראו אצלו חיוך. בכל מקום הוא חייך. הוא היה ליצן גדול ולא היית יכול לשבת לידו מבלי לצחוק מהסיפורים והבדיחות שלו. בין החברים הוא היה גם הליצן וגם הכי בוגר. לפעמים זה לא הולך יחד, אבל אצלו כל מילה שהוציא מפיו הייתה מילה”.

“הוא בנאדם שאהב לצחוק ולבלות,” הוסיף חברו דניאל ברוך, “הוא מאוד אהב לעזור לאנשים. משה היה חכם, התעניין בכל דבר ואהב לקרוא ספרים. תמיד נזכור אותו כבחור כזה. חבר נאמן שהחברות בשבילו הייתה מעל הכול”. ואכן, החברים והחברות תפסו חלק משמעותי מאוד בחייו, ומלקו היה ידוע כאחד שאפשר לסמוך עליו. הוא היה בחור אחראי ונכון לבצע תורנויות ומטלות שהנערים האחרים רק ניסו להתחמק מהן, כמו ניקיון הדשא והחצר.

מלקו אהב לשחק עם אחיו וחבריו כדורגל וכדורסל, ולמרות שלא נהג להתאמן לעתים קרובות, שמר בכל זאת על כושר גופני גבוה והוא היה חזק ושרירי. לאחר סיום לימודיו התיכוניים דחה מלקו את גיוסו לצה”ל בשנה ונרשם למכינה הקדם-צבאית “ימין אורד” שבחצור הגלילית. ב-29 ביולי התגייס לצה”ל 2004, ושירת כלוחם חי”ר (חיל רגלים) בגדוד 890 – “בזק”, בחטיבת הצנחנים. “הוא כל הזמן חלם על השירות הצבאי,” סיפר חברו הטוב מילדות, דני איילין, על חלומו של מלקו לצעוד בעקבות אחיו הבכור אבי ששירת בצנחנים: “הוא כל כך היה גאה בו ורצה להיות כמותו. אמרתי לו: ´עזוב אותך, תהיה ג´ובניק´. אבל הוא היה גאה להיות בצנחנים ואמר לי: ´אתה תראה, כשאני אשתחרר כולם יסתכלו עליי אחרת´”.

לאחר כמה חודשי שירות החליט מלקו לכוון גבוה. הוא נשלח לקורס מ”כים (מפקדי כיתה) ועבר אותו בהצלחה, בין היתר בזכות יכולותיו הפיקודיות ותפיסתו את התמונה הכוללת. מלקו חזר לחטיבה ופיקד על כיתה מעורבת של חיילים חילונים ובני ישיבות. במשימת גיבושה של כיתתו לקראת עבודת צוות, בלטה מעלתו ויכולתו של מלקו לגשר בין שונים ולקרב לבבות. חייליו העידו על כך שהוא ידע לדבר עימם בגובה העיניים.

ביום שישי האחרון לחייו, הספיק מלקו להתקשר להוריו כדי להרגיעם ולומר שהוא בסדר. בני משפחתו לא ראו אותו במשך שלושה שבועות. במהלך כל הלילה של יום שני, ה-7 באוגוסט 2006, סרק גדוד 890 של חטיבת הצנחנים את העיירה הלבנונית בינת ג´בל, בגזרה המערבית של דרום לבנון. הפלוגה של מלקו פעלה בדרום העיירה, בכפר א-תירי, ועל המחלקה שלו הוטלה המשימה לסרוק ארבעה בתים שהיו סמוכים זה לזה. בשל המחסור בציוד לא יצאו כל החיילים ללחימה עם אפודי מגן קראמיים. רק חוליית החוד קיבלה אפודים כאלה, בהנחה שהם יהיו אלה שיפגשו ראשונים את ירי האויב. החיילים סרקו באש חיה בית אחר בית. הראשון היה ריק מאנשים. לקראת הכניסה לבית השני, גילה אחד מחיילי החוד שיש לו מעצור בנשק. מלקו שמע את הקריאה “מעצור, מעצור”, עזב את הכיתה שלו, התקדם אל חוליית החוד, והחליף את החייל שבנשקו התגלתה התקלה. כאשר הכוח הגיע לבית הרביעי, האחרון, כבר כמעט עלה השחר על יום חדש של לחימה, ומפקד הגדוד הורה לחייליו לבצע את הסריקה “על יבש”, ללא ירי אלא במבט בלבד. מפקד המחלקה ביקש מתנדבים לסריקת הבית. מלקו, שהחזיק בידיו ציוד לראיית לילה, התנדב להמשיך ולבצע את הסריקה יחד עם חוליית החוד, למרות שזו לא הייתה החוליה שלו. שישה חיילים נכנסו לבית ושאר חיילי הכוח הקיפו אותו מבחוץ. החיילים נכנסו לבית, כשמלקו הולך בראש משמאל ומפקד המחלקה סגן-משנה אנטון סיומין מימין. בבית היה מסדרון ארוך ממנו יצאו חדרים רבים. כל אחד מן החיילים נכנס בתורו לאחד החדרים, וכך הם סרקו חדר אחר חדר. כולם היו ריקים. כשהגיעו לסוף המסדרון, גילו חדר נוסף ובתוכו חדר פנימי. מליק נכנס לבדוק את החדר הפנימי, אך לפתע פתחו באש מחבלים ששכבו שם במארב. מלקו, מפקד המחלקה ושני חיילים נוספים נקלעו לחילופי אש קשים. מלקו נפגע ונהרג. חבריו חילצו עצמם החוצה, אך לאחר בדיקה מהירה גילו כי הוא נעדר, כלומר, עדיין בפנים. בפקודת המג”ד, שקבע כי עליהם לעשות הכול על מנת לחלץ אותו משם, חי או מת, נכנסו החיילים בחזרה אל תוך הבית, תוך כדי ירי, שניים מהם נעמדו משני צידי הדלת האחרונה שבמסדרון וירו אש כבדה לתוך החדר. בחסות הירי ובתוך מסך עשן זחל מפקד המחלקה פנימה, גרר את מלקו החוצה ובעת החילוץ תחת אש נפגע גם הוא. מחבלי החיזבאללה שניסו לברוח מצידו השני של הבית זוהו על ידי פלוגה אחרת מן הגדוד וחוסלו. המפקדים לא סיפרו מיד ללוחמים על מותו של מלקו, אלא רק בשעות אחר הצהריים, כדי לא להחליש את רוח הלוחמים בעיצומם של הקרבות.

נציגי קצין העיר התדפקו על דלת בית משפחת אמבאו בלוד ובפיהם הבשורה המרה, בעוד אחיו הבכור, אבי, קיבל את הידיעה כאשר היה בדרכו לצפון לאחר שנקרא בצו 8 לשירות מילואים בחטיבת הצנחנים, כדי לסייע בלחימה בלבנון. מלקו (משה) אמבאו נפל בקרב בדרום לבנון במלחמת לבנון השנייה, ביום י”ג באב תשס”ו (7.8.2006). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בלוד. מלקו הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

אלפים הגיעו מכל רחבי הארץ ללוותו בדרכו האחרונה. התברר כי אישיותו הצבעונית והמיוחדת של מלקו הצליחה לגעת ברבים. לצד הקייסים ורבני העדה האתיופית, השתתפו בהלווייתו אישים בכירים: ראש העיר לוד בני רגב, חבר הכנסת יורם מרציאנו והשר איתן כבל, שהגיע כחבר המשפחה. מפקדו ציין בדברי ההספד כי מלקו היה לוחם אמיץ שהלך בראש הכוח בגבורה עילאית, ונפגע ראשון בהיתקלות עם המחבלים בבינת ג´בל. “מלקו היה חייל שאהב את העם ואת מדינת ישראל, חייל למופת ומפקד אמיץ,” אמר.

לאחר נפילתו של מלקו איבדו הוריו את היכולת לחייך וליהנות. חסרונו הוא “כאב שאין לו סוף,” הסביר אחיו של מלקו. אותות האובדן ניכרו גם באחים הצעירים. “מבחינתנו, יש רק ריק גדול, במיוחד בשבתות,” סיפר האח אבי. “בעבר היו שבתות שאבא והוא היו מרעידים את הבית בצחוקים. פעם, אם מישהו מחמשת האחים היה חסר, ידעת שהוא יחזור, אבל עכשיו מרגישים בעיקר את החלל הריק. כל ארבעת האחים פה ועדיין מרגישים שהכול חסר. אתה הולך לעבודה וצוחק עם החברים ופתאום אתה נזכר בבית או באחים, או כשאתה רואה חייל עובר ברחוב, אתה מרגיש מין צריבה כזאת, כאילו שמים לך גחל על היד”.

לימים התגייס האח גבי ליחידת מגלן שבה שירת מלקו. בעת שירותו הוא כתב: “רגע לפני המוות, נשמעים קולות הקינה של נערות הרוח / מין שירה עצובה על הלא נודע. / והן מקוננות ולא מרפות, מחרישות את אוזניו לצלילן היפה / והוא לא יידע לעולם שקינה זו מבכה עליו / הוא ייאנח לצליליהן עד זליגת נשמתו בדמעותיו הקרות, לא זע ולא נע. / חרש חרש ייגמר הסיפור על הנער היפה, ועל החיוך הצחור”. כתבה ישראלה, אחותו של מלקו: “… מילים לא יוכלו לתאר / כמה אור הקרנת / כמה קסם פיזרת, כמה תעוזה הייתה בך / כמה טוב הכלת… / כמה ביטחון נסכת, כמה נתינה לימדת / כמה שמחה הפצת / כמה נחת השרית/ כמה חברת ואחדת/, כמה כיוונת נכון/ כמה חיברת ואיחדת, כמה כיוונת נכון / כמה צחוק הדבקת, כמה חוכמה יעצת / כמה קבלת האחר הייתה בך/, כמה גאוה גרמת, כמה אמיתי היית / וכמה אהבה הותרת…”

מלקו הוא בוגר סניף לוד.

נגישות

  • גודל פונטים

מקרא נגישות

לתאימות מלאה יש להשתמש בדפדפנים כרום ופיירפוקס
למעבר בין אלמנטים בדף לחץ על מקש ה - Tab, לחזרה אחורה לחץ על צרוף המקשים - Shift + Tab

בכלי נגישות זה ניתן לבצע מספר דברים

  • - להחליף צבעוניות של האתר במחלקת הצבעוניות
  • - להגדיל ולהקטין פונטים ללא שבירות עיצוביות
  • - להדגיש כותרות ולינקים בקו מתאר תחתון
  • - ניתן גם לעבוד מקלדת בלבד ולגלוש באתר
  • - ניתן להפעיל מסמך ללא עיצוב כלל
  • - ניתן לאפס הכול לברירת המחדל

ניתן להגיע למקומות עיקריים בקלות ע"י צירופי המקשים הנ"ל

  • ESC מאפס את האינדקס של המסמך ומציב אותו בתפריט ניווט מהיר
  • ALT + i – כיבוי והדלקת מידע זה
  • ALT + m – מעבר מהיר לתפריט הנגישות
  • ALT + s – מעבר לתפריט ניווט מהיר
  • ALT + 1 – חזרה לדף הבית
  • ALT + 2 – מעבר לתפריט הראשי
  • ALT + 3 – מעבר לתוכן המרכזי בעמוד
  • ALT + 4 – מעבר לחיפוש כללי
  • ALT + 5 – מעבר לדף יצירת קשר

במידה ועוברים בין דפים באתר המידע לגבי הבחירות שביצענו נשמר וממשיך עם הגולש אל הדף הבא