מה רואים בסרטון המטושטש והישן?
אלו הם חיילי גרעין הנח"ל של העזרא בטקס האזרוח של הישוב נצר חזני במעמד ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בשנת 1977. זהו בעצם רגע הקמת ההתיישבות בגוש קטיף.
מה המשמעות של הסרטון הזה?
באותם שנים כל המשתתפים בטקס הזה- גם יצחק רבין, גם העזראים ומקימי גוש קטיף מאמינים ביחד שההתיישבות בגוש קטיף היא חלק מהותי מהתפיסה הציונית.
28 שנה לאחר מכן בחודש אב תשס"ה יקופל הדגל ע"י מזכיר היישוב נצר חזני יקי יזרעאלי ואשתו נאווה- מי שהייתה המרכזת שלי בסניף עזרא בני ברק, הסניף בו גדלתי וצמחתי, בו התפתחה וגובשה הזהות הערכית שלי בדיונים הערניים מלאי להט הנעורים שנערכו מידי ליל שבת בקרוואן רעוע ועל גבי ספסלי ברזל מגושמים.
המפה הערכית הזו הובילה אותי שנים אח"כ בהתמודדות עם אתגרים גדולים בין חולות גוש קטיף, אבל שום דבר לא הכין אותי לשבר הגדול של "ההתנתקות".
מה קרה במהלך 28 שנים אלו?
איך מתחושה של שותפות לדרך הגענו למחלוקת כל כך כבדה וכואבת? המראות הכואבים של הבתים ההרוסים והחממות החרבות התמונות של חיילים עוקרים מתיישבים מבטאים שבר עמוק מאוד. בימים אלו , הרשתות החברתיות מלאות בפוסטים המשקפים את העובדה שגם היום, אחרי 15 שנה עדיין הפצע מדמם.
לא מדובר רק על מחלוקת פוליטית או ביטחונית ואפילו לא רק על תפיסה שונה של מהות הציונות ודרכי הגשמתה.
הופתענו למצוא את עצמנו מול גלי שנאה שצפו דרך כלי התקשורת, קיבלו ביטוי בכוחנות של השוטרים, בעויינות מצד גורמי השלטון, בכתף הקרה של הבג"ץ ובשתיקה הרועמת של ארגוני זכויות האזרח.
ולא הבנו איך- הרי התחלנו יחד! הרי חלמנו ביחד על התיישבות יהודית בחבל עזה, כולנו האמנו כי "היכן שתעבור המחרשה, שם יעבור הגבול…"
מה עושים כשמגלים שבר שכזה ?
אפשר להתבצר בשיח של שנאה או התגוננות, לנסות לכופף חזרה את האגרוף שניסה למעוך אותנו.
לצערנו לפני 15 שנה למדנו שאכן יש כאלו המנסים בכל דרך שהיא להשתיק את הקולות שלנו וטוב שיש מביננו כאלו העוצרים את הכוחנות המרושעת הזאת.
אבל האם זוהי הדרך היחידה שתקדם אותנו הלאה?
לדעתי כדאי גם לקחת נשימה עמוקה, לנסות להתבונן במבט שהוא "מעבר". במבט צופה לעתיד המציב לעצמו את השאלה – איזו חברה אנו רוצים להקים פה ביחד?
אני מאמין שאם אכן אנו רוצים להיות מוליכי הרוח של תורת ישראל, אם אנו חפצים לחזק את הקשר החי בן עם לאדמתו, אם אנו משתוקקים לבנות פה חברת מופת מוסרית המסוגלת לשלב בין תורה לדרך ארץ ישראלית, אזי יש משהו נוסף שכדאי לעשות.
צריך לחפש את הדרך בה אפשר להפוך את המחלוקת הכבדה הזו לשיח ערכי מעמיק שבונה ביחד בתוך החברה הישראלית את היכולת להתקדם קדימה גם תוך כדי המשך המחלוקות הכבדות בין עוגנים ערכיים שונים ואף סותרים שנמצאים בתוכנו.
איך אני יכול להתקדם לשם?
ראשית אני רוצה לפתח בתוכי יכולות להביא את האמונות שלי לשפה של המרחב הישראלי.
לא פחות מכך אני רוצה לפתח מסוגלות לזהות לא רק את האגרופים שרוצים לרמוס אותי ולשים מעלי תקרת ברזל, אלא גם את הקולות המבטאים ערכים אחרים שמאתגרים אותי…
לשם כך עליי לבנות בתוכי עמוד שדרה ערכי עמוק ומבוסס יחד עם היכולת לנהל שיח עם שאר חלקי החברה הישראלית.
זוהי אכן דרך לא פשוטה. הסוף שלה ואפילו הפיתולים הבאים שלה לא נראים באופק, אבל החולות והדקלים של גוש קטיף לימדו אותי – "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה…"
קובי בורנשטיין-
גרעין ישי, סניף בני ברק.
הרב קובי הינו ראש צוות בית המדרש התנועתי ומנהל התוכן של מרכז 'קטיף'.
__
תכנים נוספים בנושא מחכים לכם ממש כאן
