בערב סיכום התקופה של מרכזות תש"פ שיתפה אותנו יהב מלכה (שסיימה ממש בשבוע האחרון את תפקידה כמרכזת של סניף מבר"ת באשדוד.) בסיפור מרגש מהשנה האחרונה :
"בסניף שלנו יש 2 כללי ברזל שכולם מכירים:הכלל הראשון – הסניף תמיד נעול.והכלל השני – לסניף, הבנות מגיעות רק עם חצאיות, ולא כל מיני פטנטים והמצאות אחרות.
המקום – סניף,
האירוע- מסיבת פורים לבנות,
השעה- 19:00.
אני עמדתי בשער, הכנסתי בנות למסיבה ומרחוק קלטתי ילדה מתקרבת עם אבא שלה, אח שלה וכלב.
היא קלטה שאני בשער אז היא הלכה מהר כדי להספיק אותי, ואבא שלה נשאר טיפה מאחור רק לוודא שהיא נכנסת.
כשהיא התקרבה, נזכרתי בה. היא היתה חניכה שהגיעה לחודש ארגון בקבוצת נטעים ומאז לא ראיתי אותה. היא הזכירה לי שקוראים לה הודיה והיא באה למסיבה.
שאלתי אותה אם היא זוכרת שלסניף אנחנו מגיעים רק עם חצאית, היא קצת התביישה ואמרה שכן.
אז סגרנו (בצורה יפה כמובן) שהיא תתקשר לאמא שלה שתקפיץ לה חצאית ואז היא תיכנס בשמחה.
בנתיים אבא שלה קלט שהבת שלו לא נכנסת, ושמשהו לא תקין, והתקדם לכיווננו.
כשהגיע, שאל בקצת כעס: "למה את לא מכניסה את הבת שלי?"
ואני בחיוך הסברתי לו: "הודיה יודעת שאנחנו באים לסניף רק עם חצאיות ולכן אני לא יכולה להכניס אותה עכשיו, אבל אנחנו ממש רוצים שהיא תיכנס ותיקח חלק, אז אני מחכה איתה."האבא, בחור חילוני, שמע את זה והתחיל להתעצבן ולצעוק: "מה זה לא להכניס את הבת שלי? מה את חושבת שאת עושה? מה זה משנה אם יש לה חצאית או לא?"ואז במקום להיפגע ממנו או לצעוק בחזרה, הסברתי לו בשיא השלווה על החשיבות של המסגרת והכללים ושזה פשוט אחד מהכללים בסניף. ואני – לא מוכנה לוותר עליו עכשיו, כי יש עוד בנות חוץ מהודיה שגם חזרו להביא חצאית. הודיה יודעת שממש חשוב לי שהיא תהיה אז פשוט נחכה שאמא שלה תגיע, הכל בסדר…ואז, אחרי עוד כמה שאלות בסגנון, ניסיונות של הודיה להרגיע את אבא שלה, עוד קצת הסברים מצידי, וכשאני כמובן עומדת על שלי –האבא זורק משפט "את לא יודעת איזה קשה זה לשמוע כל החיים שלך לא".
כששמעתי את המשפט הזה, נצבט לי הלב ונפל לי האסימון. שבעצם אני מדברת עם הילד הקטן שבתוך אבא של הודיה. שפשוט נזכר בעצמו בתור ילד, וכל כך רוצה שהילדה שלו תחווה ותהיה במקום שרוצים אותה בו ומאמינים בה, ולא תחווה את הקושי שלו.
ישר שיניתי גישה וסיפרתי לו שאני זוכרת שהודיה היתה מגיעה לחודש ארגון ולחזרות, ושהיא היתה פשוט מקסימה בהתנהגות שלה לכל הבנות בקבוצה ואיך אוהבים אותה פה, וכמה אני זוכרת אותה כילדה בוגרת ומכבדת, ושאני ממש מעריכה את התכונות האלה, וממש חשוב לי ואשמח שהיא תמשיך לקחת חלק בסניף.
אחרי חצי שעה האמא באמת הביאה לה חצאית, וכשבאתי להיכנס איתה בשער ולהיפרד מהאבא, פתאום משום-מקום הוא התחיל לומר לי: "תדעי לך שאתם עושים עבודת קודש, באמת כל הכבוד לכם."
"אני יודע איזה קשה זה לחנך ילדים, ואת עוד ילדה בעצמך ותגדלי, הלוואי שהקב"ה ישמור עלייך ויעזור לך, תודה רבה שאת מתייחסת טוב לבת שלי …"
ב"ה היום הודיה היא חניכה קבועה בסניף, שפשוט פורחת! היא מובילה בקבוצה שלה, אהובה על כולן והרבה יותר שמחה.הסיפור הזה פשוט חיזק אצלי את ההבנה של כמה כח יש למילים שלנו, איזו צלקת מילים יכולות להשאיר, אבל גם לרפא. וכמה טוב שהסניף שלי קיים כדי לאפשר לאנשים שאיבדו אמון באנשים- לתת אמון מחדש… "
