ממגזרים לשבטים: תקופת המעבר בחברה הישראלית | הרב עוז בלומן
הזהויות הקלאסיות שנבנו במדינת ישראל הולכות ומשתנות. הסיבות לכך הן רבות, ודי בתחושה חוצה־מגזרים שהן אינן מצליחות להביא לידי ביטוי את התווים האנושיים העמוקים והמהותיים של חלק ניכר מהמסתופפים בצִלן. כינויים כגון דתי, חרדי, חילוני, אשכנזי, מזרחי, ימני או שמאלני – מתפקדים במסגרת שיח פולמוסי־כוחני, והנמענים המקוריים שלהם חשים שלא בנוח להזדהות באמצעותם.
מתחת לפני השטח ניתן לחוש שקבוצות שונות מבקשות להשיל מעליהן את זהויותיהן הקודמות, ולגבש קווי מתאר חלופיים לאלו הנהוגים; אולם קבוצות אלו נתקלות שוב ושוב בקושי מהותי – כיצד ניתן להפריד את התוך שבזהות מהקליפה שבה?
פתרון נוח לבעיה זו היה ונותר להשליך את ההגדרות כולן ולהתנער מהעיסוק האובססיבי בזהויות. אולם הגדרות וקווי מתאר הם גורמים חיוביים ולא שליליים: קיים שוני מובנה בין בני אדם, וניסוח אמיתי של הצרכים, השאיפות והעמדות השונים הוא פתח להבנה הדדית ולשיתוף פעולה, בעוד טשטוש של השוני גורם בסופו של דבר לכעס ולמפח נפש. יש להתנער מהגדרות מצמצמות ומקבעות, ובו בזמן לא "לשפוך את התינוק עם המים" ולהישאר עם מסגרת שמאפשרת הגדרה עצמית ואף דיון בין הקבוצות השונות.
"שבטים" הוא המודל שבו השתמשה התורה בכדי לתאר את ההבדלים בין הזהויות השונות, ובכך יצרה אפשרות לשיח מעמיק ביניהן. זהותו של העם היהודי עמדה בעבר הרחוק על חלוקה ברורה לשנים עשר או שלושה עשר שבטים. חלוקה זו לא הייתה רק גיאוגרפית, אלא הבחינה באופן ממשי בין השקפות עולם, נטיות נפש וסגנונות חיים שונים. מטרתנו לא צריכה להיות הצגת תיאור היסטורי של אותן השקפות עולם, אלא דיון פורה בפרדיגמה אפשרית של קיום לאומי משותף לקבוצות שונות בהווה.
האם מדובר בפלורליזם? לא וכן. לא, משום שהמושג "פלורליזם" ספג אל תוכו בשיח העכשווי מגוון משמעויות, החל מ"סובלנות" וכלה ב"רלטיביזם", כך שדרושה הגדרה מדויקת יותר. בנוסף, לפלורליזם כעמדה ערכית דרושה תשתית רעיונית סבירה – וזוהי הדלת האחורית שבאמצעותה נכנסת מטפיזיקה דוגמטית מסוימת מאוד. אבל כן, משום שבית המדרש של חז"ל חנך אותנו אל המחלוקת ומגוון הדעות כערכים יהודי עקרוני. יש אמנם תנאי סף לכניסה לבית המדרש, ויש גם מחויבויות שונות שנדרשים לקבל כחלק מהדיון. אולם אדם הסבור שקיימים אופי והשקפת עולם אופטימליים, יחידאיים, שאליהם צריך לחתור – מגשם את אלוהים במידה רבה יותר, ומקבע אותו למושגיו המצומצמים. ההשקפה השיטתית-מדי, הסד-המושגִי הצר – אמורים גם הם להיכלל בצו האוסר את קיומם של "פסל ומסכה"; שכן הבעיה העמוקה של ההגשמה איננה החומר, אלא הקיבעון.
עמדה של "שבטים" מבוססת על הטענה שאלוהים אינו רק מושג מופשט אלא בעיקר מפגש: חי, נוכח, מרגש ומפעים. מפגש זה עשוי להתרחש בחלקים וברבדים שונים של המציאות – בחוויית הטבע, בכיסופים, בתקומת ישראל, בשיחה שקטה, בשירה, בחכמה, ועוד – אולם המשותף לכל הרבדים הללו הוא שאין בהם היסק הגיוני בלבד אודות קיומו של אלוהים, אלא תחושה של נוכחות קרובה העולה מהשתתפות פעילה של האדם בהם. השוני בין בני אדם הוא תוצאה של השתתפות פעילה זו, ושאלת המפתח לבירור הזהות היא, אם כן – היכן אלוהים נוכח בחייך?
זו שאלה שיש ללכת איתה בכובד ראש, ביחס לעצמנו וביחס לאחרים. היכולת שלנו לגלות את הפנים הייחודיות לנו ואת פניו הייחודיות של הזולת, ולעמוד "פנים אל פנים" זה מול זה – תלויה בהבנה שכל אחד מאיתנו הוא "שבט", שמבקש ומתייצב מול אלוהים בדרך משלו. ויש לנו עוד הרבה ללמוד ולקבל האחד מהשני.
