הקמת התנועה
"השבת- הדליקו את כל הנברשת!"
היה זה יום שישי בצהריים, קולות ההמולה של ההכנות לשבת מילאו את הבית, נמרצים ומתואמים כמו גלגלי רכבת. והנה באה קריאה זו מפיו של אבא. כולנו עצרנו ממלאכתנו: אמא ממתן ההוראות להלגה, הלגה מנקיון החלון, אני מצחצוח הנעליים ואווה הקטנה מקשירת שערותיה של הבובה לכבוד שבת.
הבטנו זה בזה בתמהון. הרי הנברשת שלנו גדולה מאוד. הפעמים היחידות בהן הדלקנו את כולה היו בליל הסדר, ועוד פעם אחת בשעת סעודה חגיגית במיוחד לרגל פתיחת סניף חדש של חנות הרהיטים של אבא במרכז פרנקפורט. בסעודה זו כיבדו אותנו בנוכחותם כמה וכמה אנשים חשובים, חלק גדול מהם לא יהודים. את דמותו של אבא באותו יום – מתרוצץ בכל הבית ומוודא שרמת האירוח תהיה בבחינת "קידוש השם"- אף אחד מאיתנו לא יכול לשכוח. אבל השבת, הלא האורח היחיד שלנו הוא הדוד ליאופורד, אחיו של אבא. והנה- להדליק את כל הנברשת. הייתכן שאבא נרגש עד כדי כך? אמא החליפה מבטים עם הלגה, אבל הרגע חלף וכולנו חזרנו לעבוד.
בדרך לבית הכנסת הלכתי עם אבא לבדי. דוד ליאופורד הודיע מראש שאיננו מתכוון להצטרף אלינו בשעת התפילה, אלא רק מאוחר יותר, משום שעסקיו דורשים ממנו שעות עבודה נוספות. המסר היה ברור: דוד ליאופורד עודנו דבק בעמדתו לעבוד בשבת, והיענותו להצטרף אלינו לסעודה, אחרי זמן כה רב שלא בא, איננה אות בשום פנים שבכוונתו לשנות את דרכיו. יהי כן! רציתי מאוד לשאול את אבא על שום מה לא ראינו את דוד ליאופורד זמן רב כל כך, ועל שום מה נראה אותו שוב עכשיו, ועל שום מה ציווה להדליק את כל הנברשת לכבוד דוד זה המזלזל תמיד בדרכיו. אבל לא העזתי. לפתוח את סגור לבי, בשביל זה יש את אמא.
בית הכנסת "קהל עדת ישורון" היה יפיפה, ובכל פעם שעברנו את שעריו היה אבא מתמלא נחת והדר כאחד. כאילו בא כבר המשיח ובנה את המקדש, ומחק את עלבונם של ישראל בכל הדורות. אבל הפעם אמר – "כל הנברשות דולקות. כל הנברשות!" ובעיניו ניצוץ מוזר. אולי בכל זאת הנברשת לא הודלקה לכבוד הדוד, חשבתי. אבל אי אפשר היה לדעת.
"שבת שלום זאב! כמה חיכינו וציפינו!" קרא אבא כשהגיע סוף סוף הדוד, והוא מכנה אותו בשמו העברי, בחגיגיות יתרה, משל היה מזמין אותו לעליה לתורה בבית הכנסת. היינו נבוכים מעט.
"שבת שלום גם לך מקס. התעגעתי לגינוני המלכות שלך." הבטתי מודאג באבא, אבל נראה היה שהעקיצה של הדוד ליאופורד דווקא שברה את הקרח. אבא ניגש אליו וחיבק אותו חיבוק חם. כולנו התיישבנו אל השולחן.
אבא ודוד ליאופורד צחקו הרבה במהלך הסעודה. אמא השתעשעה מאוד מסיפורי השובבות שלהם כשהיו נערים, ואני הופתעתי לגלות שאבא היה דווקא תלמיד קצר רוח, והיה מקבל לא מעט מכות מהסרגל של המורה. אבא אמנם צחק, דבר שהעיד כאלף עדים שהוא "מודה באשמה", אבל אז נפל מבטו עלי. "נו, נו, זאת סעודת שבת, לא מושב ליצים. עכשיו דבר תורה." לו ידעתי אז איך דבר התורה הזה עתיד להסתיים, הייתי גונב את ספרו של הרש"ר הירש ומחביא אותו במקום בו לא ימצא לעולם. אבל אני לא ידעתי דבר. אבא פתח את הספר, אותו ספר שממנו היה מקריא מדי שבת בשבתו.
"האדם, הנברא בצלם אלוקים, בחכמה ובתבונה, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, למען אשר ישמח כאלוקים במעשיו, רובץ תחת משא חיי השעה, גונח רתום לעול הארציות, תר אחרי מזון בקוצר רוח ובזיעת אפיים, ואזנו אטומה לשמוע בקול ה', המבקשו ו111קורא אליו: "אייכה?" והנה, ציר שלוח אליך מעדן. מלאך ה' – השבת "
אבא הרים את עיניו מן הספר והציץ בפניו של הדוד ליאופורד, שנראה היה דרוך וקשוב. אבא המשיך וקרא היטב, כשחקן בתיאטרון פרנקפורט:
מלאך ה', השבת, יורד אליך וקורא: "בשם ה', הרף! אינך רשאי לדאוג רק ללחמך וללחם ביתך! אם תמיד תשלח ידך רק כדי להכין לך צידה, אם תמיד תשא את רגלך רק לבקש לך טרף, אם תייגע את מוחך רק על פת לחם – וחטאת לנפשך ולנפשות ביתך כל הימים! הרוח אין בך, אם אין נשמת חיים באפך ? האין לך לב ונפש, אשר נבראו לעלות מתוך עולם עובר וכלה זה לחיי נצחים??" אבא סיים בשתיקה רועמת. גם הדוד ליאופורד שתק. ניכר היה שלא נשאר אדיש.
"ומיהו שכתב את הדברים היפים הללו?" שאל בשקט
" כמשה בדורו כן הרש"ר הירש בדורנו." אמר אבא במין רגש של הודיה לרב גדול זה, ששם מילים טובות כאלה בפיו. שתקנו. לבסוף אמר הדוד-
"ובשם הרעיון היפה הזה אתה רוצה שאפרוש מעסקיי ואתבטל במשך יום תמים?"
"אני לא אמרתי על אודותיך מילה אחת" היתמם אבא.
"או שאמלמל תהילים במקום לעבוד, כמו כמה מאחינו מן המזרח?! אני באמת אוהב אותך מקס, אבל הרעיון הזה, שהיה מוסרי במקור, הופך בימינו לשחיתות המידות. כן, שחיתות המידות! מחר אתה תשב כאן בשעה ששאר האומה הגרמנית תצא לעבודת יומה, מי ברכבת ומי בחנות, מי בבית החולים ומי בבנק, וכולם יחד יקדמו את העולם צעד אחד קדימה, בשעה שאתה תשב בבית ותלעס חלות בנחת!"
"האמנם מקס אני פחות חרוץ ממך? האם אתה חושב שמתוך עצלות אני מפקיר את עסקיי ליום אחד בשבוע?! מי היה סוחב את הספרים שלך לבית הספר בכל שעה שהתעצלת מלסחוב?"
האווירה התחממה מסביב לשולחן. אמא שתקה, אך שתיקתה הייתה דרוכה מאוד. טיעוניו של הדוד היו חזקים, אך טיעוניו של אבא היו חזקים מהם. אבא הקריא ושב והקריא את מילות הפלדה של מורינו ורבינו מן הספר. אני היחיד ששמתי לב שאווה הקטנה ירדה מכיסאה באמצע הסעודה והלכה להביט בחלון על העוברים והשבים. אווה המסכנה, אם אבא ישים לב הוא ינזוף בה קשות. אבל אל דאגה, אבא כולו התלקח בלהט הוויכוח-
"שחיתות מידות?! כשהעם הגרמני עוד היה אוסף של שבטים פראיים, שנים רבות לפני שקם אותו האיש ולימד את בני רומא כמה עקרונות מתורתינו הקדושה, השבת לימדה אותנו מהן זכויות סוציאליות! הקשב-" ואבא הקריא
"השבת תעשיר את כל, ותשווה את כל . הרכוש והקניינים, שעבורם יילחם האדם בששת ימי המעשה, יבדילו בין אדם לאדם ויחלקום לבעלי מעמדות שונים. אולם לא כן הדין שנוהג באוצרות ובמתנות הטובות , אשר השבת מאשרת אותנו בהם. הללו, כל הרוצה לזכות בהם, כקטן כגדול, כעשיר כדל, יכול לבוא ולזכות!"
ואז, בדיוק כשאבא הגיע לשיא דבריו, בתזמון מדוייק של תיאטרון, מצאנו את עצמינו באפלה. רוח פרצים נכנסה מן החלון שאווה שיחקה בו וכיבתה הרבה מן הנרות בנברשת. אווה המסכנה. אבא לא ידע את נפשו.
"הלגה!" שמעתי את אמא קוראת בקול בהול, כאילו כל כבוד השבת שאבא נלחם עליו כלל לא תלוי בטיעוניו של הרב, אלא בנברשת מפוארת זו. השניות עד שהלגה הגיעה נדמו כנצח."הלגה!" לחשה אמא לחישה רועמת "חשוך פה!". הלגה, שהכירה היטב את איסור האמירה לגוי, הבינה עד מהרה את הרמז של אמא ושלשלה את הנברשת מטה.
תנועותיה של הלגה היו מהירות כתמיד, והיא איננה שומעת ואינה מבינה כמה דוקרות לחישותיו של הדוד ליאופורד המלוות את תנועותיה."השבת תעשיר את כל… תשווה את כל…" הוא לחש "כקטן כגדול, כעשיר כדל.." הלגה הביאה נר והתקרבה אל הנברשת. "זכויות סוציאליות….כל עוד יש הלגה שתחלל עבוכם שבת, אפשר לדבר בנחת על ערכים גרמניים כמו זכויות סוציאליות!" הדוד ליאופורד פנה להלגה -"הרשי לי", הוא לקח ממנה את הנר והחל להדליק את הנרות של הנברשת, אחד אחד.
הבטתי באבא. הוא עמד שם, חיוור וחסר נשימה, ממצמץ עם כל נר שהדליק ליאופורד כאילו הוא שורף את בשרו.
" ואני כמעט שהאמנתי לך מקס… כמעט שנתפתיתי למתק שפתיו של הרב הזה שלכם… לחשוב שכמעט והזלתי דמעה.." ליאופורד הדליק את הנרות אחד אחד, לאט לאט. ציפיתי שאבא יצעק, ינזוף, ימחה, אבל אבא רק עמד שם, נטול כוחות, בעוד הדוד ליאופורד עובר מול עיניו שוב ושוב על הלאו שדינו סקילה. "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"… ואבא איננו אומור דבר… דוד ליאופורד סיים להדליק ופנה להעלות את הנברשת. ".כל הדתות הן פרימיטיביות מקס… תורה עם דרך ארץ… אין דבר כזה באמת." ובמילים אלה לקח את מעילו, קד קידה, אמר "שבת שלום" ויצא.
את ברכת המזון שלאחר מכן לא אשכח. ישבנו בחדר מלא אור ובליבנו אפלה. כל מילה כמו עלתה לאבא בדמים. הוא אפילו לא העניש את את אווה. לבי וראשי זעקו אל אבא- למה שתקת? למה נתת לליאופורד זה לבזות אותך ככה, לבזות ככה את השבת? את הרב? האמנם לא ידעת מה לענות לו? מה אכפת לך ממנו בכלל! ואולי חשבת שהוא צודק? שהשבת היא פרימיטיבית? או שאסור לנו להעסיק את הלגה בשבת? האם אינך יודע?? והרב הירש? האם גם הוא אינו יודע?! ואולי נשאל אותו? אם לא תשאל אותו אשאל אותו אני!" מוחי ולבי זעקו אבל פי היה חתום. ברור היה שאבא לא יראה את זה בעין יפה. והרב הירש… איך אני, ילד קטן, יכול לפנות בשאלה אל הרב הירש…
לא יכולתי. לא מצאתי עוז בנפשי. אבל באותו יום החלטתי שלא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא מקום שאפשר יהיה לשאול בחופשיות על כל אותן השאלות שמעסיקות אותי כל כך. ידעתי שגם אבא חשב על כך. על ליאופורד. על ההתקפות מדי יום ביומו מצד היהודים הליבראליים, מצד היהודים הרפורמיים, מצד שונאינו מן האומות… אבל איתו לא יכול הייתי לדבר. לא נהוג היה לדבר כך אל אבא, הלא הוא מבוגר… אך את אותה השבת לא שכחתי. אם לא עם המבוגרים חשבתי, נדבר אנחנו הצעירים.
קראנו לקבוצת הצעירים שלנו "ישורון". לימים הפכה הקבוצה לחלק מתנועת הנוער "עזרא".
היהדות הנאמנה לתורה ולמצוות בגרמניה מצאה את עצמה במאה ה-19 בעמדת מיעוט. מרבית היהודים הגדירו את עצמם כליבראליים או כרפורמיים, וגרמניה עצמה תלתה את מתן שיוויון הזכויות ליהודים בעזיבה כזו או אחרת של ערכי היהדות. היהודים שומרי המצוות, או כמו שכונו- הניאו-אורתודוקסיה, הותקפו מכל עבר.
נראה היה שבעידן מודרני זה, כשאומות העולם התקדמו כל כך, הדת היהודית היא מיושנת ולא רלוונטית. המוסר של קאנט, השירה של שילר, האמנסיפציה, הבורגנות הקפיטליסטית, קצב החיים המואץ- כל אלה נראו נכונים ויפים הרבה יותר מסגנון חיים של תורה. היהודים שומרי המצוות נאלצו להוכיח שוב ושוב שהשכלתם הכללית, הצלחתם העסקית, נימוסיהם, פארו של בית הכנסת שלהם- הם ברמה גבוהה לפחות משל אחיהם הליבראליים או הרפורמים, וכן ברמה של הטובים מבין אומות העולם. ואף על פי כן, בנושאים רבים שררה מבוכה.
ואז הופיע הרש"ר הירש-"מצילה של יהדות גרמניה". ססמתו הייתה- תורה עם דרך ארץ. כלומר- לא רק שההשכלה וערכי המערב אינם סותרים את היהדות, אלא שהחלקים הטובים שבהם הם אמצעי חשוב לעבודת השם. בסדרת פרושיו לתורה ביאר הרב הירש את ערכי היהדות ליהודי המודרני והרים את קרנה של התורה בעיני נבוכים רבים. הוא הפריד את הקהילה שומרת המצוות מהקהילה הרפורמית ועמד בראשו של "קהל עדת ישורון" בפרנקפרוט.
עדיין, רבים מבני הנוער בגרמניה היו נבוכים. אבות רבים היו מרוחקים ועסוקים ולא יכלו עוד לתת מענה לשאלות הרוחניות של ילדיהם.
בעקבות כך קמו קבוצות נוער רבות שחיפשו יחד סגנון חדש, אותנטי וחי של עבודת השם. לימים יתגבשו קבוצות אלה לכדי תנועת הנוער עזרא. עזרא תאמץ את סיסמתו של הרשר הירש, תורה עם דרך ארץ, ותעמול להנחיל אותה באופן חי וממשי בכל תחומי החיים.
