שאול דה מלאך
מזכ"ל התועה
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
באחד השירים הפחות מפורסמים בספרו כוכבים בחוץ, כתב אלתרמן חרוז מפורסם מאוד:
"יֶשְׁנָן יָפוֹת יוֹתֵר מִמֶּנָּה,
אַךְ אֵין יָפָה כָּמוֹהָ."
בין אם השיר מדבר על תל אביב, או בין אם מדובר על סתם עיר בחורף השורה של אלתרמן הפך להיות ידוע כל כך משום שהוא יושב היטב על תחושה פנימית שרבים מרגישים ואינם יודעים להגדיר במדויק. נקרא לה "פרדוקס המודעות". פרדוקס המודעות בא לידי ביטוי הכי טוב בשיחה עם הורים טריים. הורה גאה המספר על מעללי יוצאי חלציו בגאווה הוא אחד הדברים המלאים ביותר (אלא אם השומע הוא סבא או סבתא).
אז מדוע פרדוקס?
משום ששני סוגי ההורים האחרים, בעיתיים באותה מידה. הורה מודע מאוד, שיודע שילדיו הם אמנם ילדיו, אך הם כנראה לא איינשטיין וטורח להזכיר להם כל הזמן כמה הם רגילים מועל בתפקידו. אבל גם הורה שמשוכנע שהבן שלו באמת איינשטיין (גם איינשטיין חשב שהוא איינשטיין!) מועל בתפקידו ההורי. ילדים שגדלים בבית בו הם המלכים, החכמים, הצודקים לא גדלים להיות הגירסה הכי טובה של עצמם, בלשון המעטה. חוסר המודעות בעייתי בדיוק כמו המודעות עצמה. זהו פרדוקס המודעות על קצה המזלג ויש לו ביטויים בתחומים רבים ומגוונים הרחוקים מרחק רב מהורות ושיחות על זאטוטים.
אלא שלמרות שקל להסביר את הפרדוקס, קשה מאוד לחיות אותו. יתרה מכך, אנשים שמבינים היטב את הפרדוקס על אחרים, לא תמיד יודעים להבין את מוסר ההשכל שלו הנוגע אליהם. ממש באותו האופן, אנשים גם מתקשים להבין איך הפרדוקס הזה עובד שעות נוספות ברמה הציבורית.
תפיסה עצמית של מגזר או קבוצת אוכלוסיה (גולנצ'יק, חיל האוויר, בחורי הישיבות, אנשי תל אביב, אקדמיים, קיבוצניקים ציונות דתית או כל תת חלוקה אחרת) את עצמה עלולה ליפול (וברוב המקרים נופלת) למלכודת שתוארה לעיל. החברה הישראלית סבלה ועודנה סובלת מקבוצות (לחץ?) שראו את עצמן בעלי פריבילגיה וזכות מייסדים בשל היותן טובות יותר, או נבחרות.
אך החברה הישראלית סובלת לא פחות מאוכלוסיות ופלגים רבים רבים שרואים עצמם נחותים, חסרי משמעות או חשיבות. בדיוק כפי שראינו לעיל – סכנות המודעות לא פחותות מסכנות חוסר המודעות.
אם נחזור לשורה של אלתרמן, או מוטב אפילו לשלמה המלך בספר משלי המספר כי אכן, רבות בנות עשו חיל, אך את, דווקא את עלית על כולנה.
השורה של אלתרמן הפכה להיות כה מצוטטת, משום שכולם מרגישים את "פרדוקס המודעות", אך לא יודעים מה לעשות איתו. פתרון פרדוקסים תמיד מצריך גם הומור, או קריצה (מס למודעות), וזה נמצא במנות גדושות בשורותיו של אלתרמן. האמירה המודעת, אך בעלת ההומור, מצליחה לומר את שני הדברים גם יחד, משום שהוא הצליח לנסח את הפרדוקס המודעות לא רק באופן שלילי, אלא גם באופן חיובי.
מדוע האמירה החיובית כה קריטית?
משום שלא ניתן לשנות לקדם או להוביל חברה ללא מצוינות, ללא עילית. העולם העשיר והמגוון בו אנו חיים מלמד אותנו שיש צורות שונות ומגוונות של עילית, עילית בספורט ועילית בתורה, עילית בחסד ועילית בתעוזה. אבל עצם העובדה שיש פסגות שונות שניתן לכבוש, לא הופכת את העולם להיות מישור שטוח וחד גוני. תפיסה ערכית שלא מציבה פסגות אלא משטחת את המרחב על מנת להכיל וללטף את כולם, אולי מצטלמת יפה, אך בסופו של דבר מיטיבה בעיקר לתחושה האישית של המצולם בטפיחה עצמית על השכם.
רצון אמיתי של שינוי חייב להכיל כיוון, מודל לחיקוי, פסגות שיש לכבוש. לא ניתן להעפיל לפסגות ולפרץ דרך ללא מחירים אישיים וקבוצתיים, כמו גם בחירה של קהילות, ארגונים תנועות ואפילו חברות מסחריות להוות בהתנהלותם פסגה. ככל שמדינת ישראל תתברך ביותר פסגות, כך האוויר יהיה צלול יותר.
