מחשבות מיומנה של שליחה, אורטל קטן- חג״ס בית שמש
שליחות. הרי בשביל זה הגעתי לפה. הרי בשביל זה המשלחת נוצרה, חודשיים אינטסיבים במרחק של 9,100 ק"מ מהבית. בלי המשפחה, החברים, הסניף וכל מה שמוכר. השאלה היא מה זה השליחות הזאת? מה הסיבה האמיתית שלמענה הגענו עד לכאן?
האם שליחות זה לראות רק תוצאות ועבודה קשה של עמל? האם שליחות זה רק להיות דוגמא אישית או להרגיש משמעותי? הכל נכון וחשוב אבל דבר אחד שהתחדש לי בקאמפ זה ששליחות זה הרבה השתדלות.
אני עושה את ההשתדלות שלי להיות הכי משמעותית בכל דבר פה שאני יכולה, זו השליחות שלי.אך זה יצא? האם זה יתקבל? זה כבר לא תלוי בי, מה שבטוח זה שאני נותנת ומביאה מעצמי לכלל מה100% שלי.
מבחינה אישית, גדלתי בקאמפ. גם בשביל זה הגענו, לגדול כאנשים, כמשלחת כעזראים. חווים פה חוויות שנוער ישראלי סתם ככה לא היה חווה, מכירים עולם חדש, תרבות חדשה, אנשים חדשים. באנו לכאן כדי לפתח את עצמינו ואת הקשר שלנו ליהדות התפוצות. אני מאוד מרגישה שגדלתי בקאמפ, למדתי דברים חדשים על עצמי וצמחתי מהם.
מבחינתי עשיתי את ההשתדלות שלי להיות האדם הכי משמעותית שאני מצליחה להיות עבורן. לדוגמא, הייתה לי חניכה שלא רצתה להתפלל בקבלת שבת בטענה שהיא לא יודעת איך ולא מבינה מה היא אומרת.
ביום למחרת, שבת אחר הצהריים הבאתי אותה איתי לכולל וישבנו ולמדנו ביחד את התפילה. תירגמתי לה את כל תפילת שמונה עשרה וכשסיפרה לי שאין לה סידורים בבית, השגתי אישור מראש הקאמפ לקחת אותו ולהביא לה אחרי שהוספתי הקדשה אישית, היא התרגשה ממש!
בתוכי הרגשתי שלא באתי ללמד אותה, אלא באתי ללמוד איתה, שנגדל ביחד. למדתי דברים חדשים על התפילה שבחיים לא הייתי חושבת עליהם בעצמי. זכיתי לגדול מהסיפור הזה. אני לא יודעת איך הסיפור התקבל אצלה, יכול להיות שתחזור הביתה ותשתמש בסידור, ויכול להיות שלא.
יכול להיות שהסיפור הזה השפיע עליה, ויכול להיות שלא.
אבל לא משנה איך זה התקבל אצלה. אני, עשיתי את השליחות שלי.
בקאמפ זורעים זרעים ועושים הכל כדי לטפח אותם כדי שיגדלו, אבל נדיר מאוד לזכות לראות את העץ בשיא תפארתו ואת פירותיו הבשלים היוצאים ממנו. בקאמפ לא רואים תוצאות של התהליכים החינוכיים שאנחנו עושים אבל עושים אותם עם תפילה בלב שיהיו משמעותיים.
האמת, שזה גם מה שהיה לי הכי קשה בקאמפ. בתרבות כאן לא שמים דגש על עצם התהליך, התחלתי כבר לפקפק בעצמי ואולי לחשוב שהתהליך שאני עושה פה לא משמעותי, אבל זה לא נכון. גם אם החניכות שלי לא מראות לי שהייתי משמעותית עבורן, וגם אם אני מרגישה שכל העבודה החינוכית הקשה שעשיתי היה "לשווא", צריך להאמין שזה ממש לא כך!
בסוף, אני לא יודעת איך הדמות החינוכית שהייתי עבורן ייתפס אצלן, אני לא באמת יודעת מה הם למדו ממני ואיזה ערכים קיבלו ממה שהעברתי להן.
אני רוצה וצריכה להאמין שקיבלו, בעיקר שרוצה להאמין שאני עשיתי את זה בצורה הכי טובה שאני יכולתי להעביר להן. בצורה שבה יוכלו לגדול כאנשים, כיהודים, כדתיים, וכאנשים שאכפת להם מהסביבה.
בעיניי זו השליחות האמיתית שלנו כאן כמשלחת עזראית בקאמפ לביא.
חזקו חברים וחברות!
