השבוע ביקרו מרכזות התנועה בישוב 'מחנה ישראל' אשר בגלבוע במסגרת סמינר ההכנה לקיץ.
קצת על 'מחנה ישראל':
בראשית ההתיישבות בארץ, נפער קרע בין שני חלקי עם ישראל. קרע שלא אוחה עד עצם היום הזה. בצדו האחד עומדים היהודים, אנשי היישוב הישן. הללו ממשיכים מסורת ארוכה של אלפי שנים, שומרי תורה ומצוות ברוח ישראל סבא. הם אוהבים את ארץ ישראל, אך בעיקר משום הקדושה שבה.
מנגד, ניצבים היהודים החדשים. בעוד היהודים מכונסים בערים ועסוקים במקצועות מסורתיים, הללו הולכים ורוכשים בעמל רב את הקולטורה. הם כמובן רואים בכך חזרה למקור, לזהות העברית המקורית בטרם יצאנו לגלות ונצטמצמנו בד' אמות של הלכה. הם אף קוראים כך לעצמם – העברים.
שני מחנות, שני עברי נהר, ואין אף אחד שצופה מעבר.
והנה, לפתע צצים ייצורי כלאים, הם קוראים לעצמם אנשי היישוב השלישי. למרות חזותם החרדית ואורח חייהם האדוק, אין הם מוכנים שיקטלגו אותם כשייכים למחנה מסויים, הם נוטים את אהלם מעבר למחנה ישראל. הם מגדירים את עצמם כאנשי היישוב השלישי. ככאלה הם מפשילים שרוולים, לומדים מלאכת כפיים ויוצאים להקים ישוב חקלאי שלא ייפול מאף מקבילה שלו ביישוב החדש.
הם, עולים מגרמניה, כולם אנשי משפחות אמידות עם עתיד בורגני נוח, חלקם דוקטורים, מפשילים את בגדיהם ומצטרפים להובלת המאמץ החלוצי בהקמת יישוב למרגלות הר תבור.
ימים הרי גורל בהם תתעצב עתידה של ארץ ישראל? מי ישלוט בה?
מה יהא אופיה?
האם תקום מלכות ישראל שוב?
מה ינצח במאבק הדמים עם תושביה הערבים של הארץ?
אף אחד לא רואה כל כך למרחוק. רק הם, שיושבים כאן בצפון הרחוק לא מוכנים לשתף פעולה מקרן קיימת. הקרן קיימת מחלקת אדמות תמורת מכירת נשמתך, תמורת סירוס ליבת הרעיון שלך.
כל פעם שמישהו אחר נזקק להם, הם ידעו לעזור לו במה שצריך, אבל לבלוע אותו למנגנון שלהם להסתדרות. הבעיה שכולם קצרי רואי, בעלי כוונות טובות, אבל קצרי רואי. הם מוכנים לשעבד את העקרונות שלהם למנגנון מחלל שבת, בכך הם הופכים להיות כינור שני בעגלה הציונית הדוהרת.
אבל מדוע אף אחד לא מנסה להשפיע על הכיוון אליו היא דוהרת?
האם אין הם רואים את ההתנגשות הבלתי נמנעת של מדינה שתקום באופן זה?
האם אין אף גוף ירא שמים שמוכן להעיז ולקחת אחריות על עיצוב אופיה של המדינה שתקום? אולי אין מדובר בקוצר, ראייה, אולי מדובר עצימת עיניים. נוח להם שהדברים יעשו על ידי אחרים.
הבדידות הזו, היתה קשה מכל. להיות זר עם אחיך האדוקים, ומנוכר אל שותפיך הציונים. אף סכנה לא תרתיע אותו. כאיש היישוב השלישי, הוא רואה בחזונו את בניין הבית השלישי. לא קושי רוחני כפי שמזהירים אותם אנשי היישוב הישן, לא קשיים מורליים המתעוררים בכל פעם שאנשי היישוב החדש לועגים לו ולניסיונו לאחוז במודרנה כאילו היה קיבוצניק מבטן ומלידה. אפילו לא סכנה שבנפש מפרעות והתנכלויות של ערביי המקום. יוסף שומר בכל לילה אל מול התנכלויות אלו.
אתמול בלילה, היה יום חג. כאשר ביקר אותם הרב הראשי לארץ ישראל, הגאון הראי"ה קוק, הוא התרגש כל כך ואף יצא מגדרו ועשה דבר שלא עשה באף מושבה אחרת, למרות שהקפיד לסייר לבקר ולחזק את כולם ללא הבדלי השקפה או אופי. הראי"ה ביקש לאחוז אף הוא ברובה, ולהצטרף לסבב השמירה. שהרי גם הוא שותף מלא לחזונם זה של השבת וקירוב לב אבות ובנים, גם הוא רואה עצמו כאיש היישוב השלישי.
מוזר. פעולה קטנה זו של שעתיים שמירה בלילה, לא סייעה הרבה במאמץ היומיומי להגנה מפרעות שלו ושל חבריו, אך הוא יכול להישבע שאל מול הספקות שניכרו בו דבריהם של משפחתו בני היישוב הישן ושכניו בני היישוב החדש, היא נתנה לו ודאות בדרכו שתחזיק גם מאה שנים.
לימים, כשל חזון גדול זה של היישוב החדש, בשל עסקנים בעלי הקרקע שפעלו שלא ביושר ביושבם בחוץ לארץ ובדרך הניהול שלהם של מפעל זה.
אך החזון והחלום הגדול שריר וקיים, רוחו מרחפת מעל למפעל זה, ומחכה לחזור ולהופיע בכל פעולה הנושאת רוח זו.
