סיכוי לאהבה

---

אנחנו זקוקים לאדם שילמד אותנו לאהוב!

"אתה זוכר את ר' אריה לוין?"

"בוודאי שאני זוכר"- אמרתי- "הלא הוא היה מחנך שלי".

"מה הוא לימד אותך?"- שאל אבא.

ואני אמרתי: "הוא לא לימד ממש. הוא לא היה מורה שלי, רק מעין מפקח".

אבל משהו בכל זאת, למדתי מ' אריה.

ביום חורף אחד, הייתי ילד בן 9 ,הלכתי ברחוב אוסישקין וראיתי מרחוק את ר' אריה צועד מולי. לא חשבתי

שר' אריה יכיר אותי או ישים לב אלי, ילד אחד אלמוני מתוך אלפי תלמידים שלמדו בתלמוד תורה "עץ

חיים". והנה אני רואה שר' אריה נעצר לידי, מביט בי בעיניים הטובות שלו, כאילו הייתי אוצר. כאילו הייתי

האדם היחידי עלי אדמות. ר' אריה גוחן לעברי, לוקח את שתי ידי הקפואות אל תוך ידו הלוהטים מחום. ועד

לרגע זה ממש אני מרגיש את זרם החום והאהבה שר' אריה הזרים אל תוכי בידיו, בעיניו ובקולו. ועד לרגע

זה ממש, אני שומע את קולו החם והדואג: "דוידל! מה שלומך? (כאילו שום דבר אחר בעולם לא מעניין

אותו). אולי אתה מוכן לעשות טובה ליהודי זקן כמוני? אולי אתה מוכן לחזור הביתה לקחת מעיל? תראה

איזה רוח חזקה נושבת. עוד מעט יירד גשם ואתה עלול, חס וחלילה, להצטנן. ואני הרגשתי כי עם החום

הנפלא שר' אריה הזרים אל תוכי, כבר לא אצטנן לעולם.

עכשיו, שאתה שואל אותי אבא מה למדתי מר' אריה, אני חושב שלמדתי ממנו לאהוב.

ואולי זה לא היה לימוד. אני לא יודע אם אפשר בכלל ללמוד לאהוב.

אני חושב שר' אריה פשוט זרע בי את הזרע של האהבה, זרע שהניב פרי כעבור הרבה הרבה שנים. אני

חושב שר' אריה העניק לי כוח לאהוב, זה הכל".

"זה הכל"- חזר אבא על דברי, וחיוך החל להאיר את פניו העייפות- "כוח לאהוב".

אבא התיישב ליד השולחן, מזג לעצמו כוס מים מהקנקן ואמר, ספק לעצמו ספק לי: "בכל אחד מאיתנו טמון

ר' אריה".

(מתוך האם יש סיכוי לאהבה/ דוד בן יוסף)