מתנגשים

---

מתנגשים!

 

 

 

מטרת הפעולה:

 

החניכים יידעו כיצד להתמודד עם מצב של סתירה בין תורה למוסר.

 

 

מבנה הפעולה:

 

א. המחשת הקושי בקיום מצוות העומדות בסתירה למוסר הפשוט

 

ב. גילוי הרצון להתמסר אל הכלל בכל חניך

 

ג. הכרה כי הסתירה מורגשת רק אם מסתכלים בעין עכשווית על הדברים

 

ד. סיכום

 

 

מהלך הפעולה:

 

א. המחשת הקושי בקיום מצוות העומדות בסתירה למוסר הפשוט

 

לוקחים שתי צלחות גדולות, על אחת כותבים 'תורה' ועל השנייה 'מוסר/דרך ארץ'. שמים את הצלחות במרכז החדר, ונותנים

 

לכל חניך כ-30 40 סיכות או בייגלה וכדומה. מקריאים לחניכים סיטואציות שונות (נספח 1) אשר בהן מצוירת סתירה בין

 

המוסר לתורה, וכל חניך צריך להחליט מה הוא היה עושה במקרה כזה, ואיזה משקל היה נותן לתורה או למוסר בהחלטתו

 

לעשות כך או אחרת – אם החניך נתן יותר משקל לתורה, שישים בצלחת 'תורה' יותר סיכות או בייגלה, ולהפך.

 

 

# דיון בסיטואציות: עוברים אחת אחת ונותנים לחניכים להסביר מדוע החליטו כך או אחרת.

 

מסכמים אחרי הדיון: בכל הסתירות הנ"ל הדבר הטבעי יותר לנו לעשות הוא להקשיב למוסר הפנימי שלנו שאומר לנו להיות

 

טוב לכל ולא לפגוע באף אחד. וכאן מגיעה התורה וסותרת לנו לכאורה את המוסר הפשוט הזה. גם אם אנחנו עושים מה

 

שהתורה אומרת במקרים כאלה, זה הרבה יותר קשה לנו ולא מובן לגמרי. וגם אם יש פתרונות שהתורה נותנת למצבים

 

כאלה, הדבר עדיין מונע מהטוב הפנימי שבתוכנו לפרוץ החוצה. דבר זה מעמיד אותנו בסתירה קשה.

 

 

ב. גילוי הרצון להתמסר אל הכלל בכל חניך

 

כדי למצוא פתרון לבעיה עלינו להבין עוד דבר ביחס לתפקידה של התורה בעולמנו:

 

מחלקים את החניכים לקבוצות. לכל קבוצה נותנים קטע לימוד (נספח 2 – אפשר לצלם יותר כדי שיהיה לכל חברי הקבוצה)

 

ומכוונים את החניכים לחפש בקטע תשובה לשאלה: "מהו היחס בין התורה למוסר?"

 

 

קטע 1:

 

"עצם עבודת אלוקים היינו הכשרת האדם להיות טוב לכל" (ביאורי הראי"ה למסכת אבות).

 

(הסבר קצר: מטרת התורה היא להוסיף בכל אדם חשק ויכולת להיות מוסרי וגומל חסדים ובכך לעשות את עולמנו טוב

 

יותר)

 

 

קטע 2:

 

"…העומדים אומרים: 'כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים'" (שבת קטז: ) "בירושלמי ברכות פרק ט'

 

איתא רק לתורה ולחופה, אבל למעשים טובים הם ממילא בכלל תורה, שהיא אינה בלעדם, והם נמשכים מתוכה

 

באמיתתה". (גיליון הש"ס שם)

 

(מצוות התורה כולן כוללות מוסר ודרך ארץ, התורה אינה תורה אם אין עמה דרך ארץ, ובלימוד ובקיום התורה בצורה

 

הנכונה מתרבה באדם מוסריות וחשק הטבה לכל)

 

 

קטע 3:

 

"בסוף מסכת ברכות: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". תלמיד-חכם מהותו, עצמותו – השלום. כל עניינו הוא להרבות

 

שלום בעולם. מכאן הדרכה חינוכית למי שרוצה לזכות לקניין תורה: יש לו להתקדם ולבנות את מידותיו כך שירבה שלום

 

בעולם". (שיחות הרצי"ה על תלמוד תורה)

 

(לימוד התורה נקנה באדם רק אם הוא מוסרי ויש בו דרך ארץ)

 

 

קטע 4:

 

"על ידי הכרה פנימית במעמקי הלב מהיושר והטוב (מתכוון למוסר אנושי) נודע חלק רשום ( = חלקי) מהמוסר… ועל ידי

 

התורה מתגלה היא באור קדושה… ההתאמה המוסרית בכל התגלויותיה" (אורות התשובה)

 

(בכל אדם, בפנימיותו, יש מוסר אנושי – בטבע האדם להיות טוב לכל, אבל צריך לדעת שהטוב הפנימי הזה הוא חלק קטן

 

מאוד ממה שהקב"ה נתן בעולם. לכן קיבלנו את התורה, שהיא מגדילה עוד ועוד את הטוב שקיים בתוכנו פנימה, ועושה

 

אותנו יותר מוסריים ובעלי דרך-ארץ)

 

 

קטע 5:

 

"ונמצא כי יותר צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מידות טובות בנקל

 

יקיים כל המצוות". (שערי קדושה)

 

(הבסיס להצלחה בעבודת ה' ובקיום המצוות הוא מידות טובות. אדם שיש בו מידות טובות יצליח בקלות לקיים את כל

 

מצוות התורה)

 

 

מבקשים מכל קבוצה לענות על השאלה לפי הקטע שקיבלה. מסכמים בקצרה את כל הנקודות שעלו מהקטעים, שהמשותף

 

לכולם הוא שישנו יחס ישיר ומשלים בין התורה למוסר. בגלל שקיים, אם כן, קשר מהותי בין התורה למוסר, לכן תמיד

 

כשמדברים על רבנים ועל אנשי תורה מספרים על מידותיהם ומוסריותם, כי זהו פועל יוצא מהקשר העמוק שלהם לתורה.

 

אפשר להקריא לחניכים כמה סיפורים קצרים על כך כדי להמחיש את מה שלמדו בקטעי הלימוד:

 

# מסופר על ר' שלמה זלמן אוירבך, שלאחר שנתאלמנה אחותו היה כְאָב דואג לה ולחמשת ילדיה שנים רבות. בכל בוקר

 

היה נכנס אליה אחרי התפילה ומתעניין בבעיות המשפחה. כלתה מספרת ש"הוא היה הנפש היחידה שהיא יכלה לשפוך

 

לפניה את בעיותיה, להתייעץ איתו בדברים הקטנים שמרכיבים את חיינו".

 

 

# מסופר על הרב קוק, שבאמצע חתונת בתו נעלם לשעה קלה. לאחר מכן נודע, שבאותה שעה ניגש הרב לבית התבשיל

 

של ר"ש אליאך, שם נערכה על חשבון הרב סעודה לאביונים, ושהה במחיצתם.

 

 

# מסופר על רב הכותל, הרב מאיר יהודה גץ, שמדי לילה ברדתו למחילות הכותל לשם אמירת תיקון חצות, היה נעצר

 

ברחבת הכותל, ניגש לכל סדרן ולכל עובד והתעניין בשלומם, בשלום האישה והילדים, שאל אם יש בעיות מיוחדות וקשיי

 

פרנסה והאם יוכל לסייע בדבר מה. התבונן אם יש אדם הזקוק לעזרה מבין המבקרים בכותל והיה פונה אליו ומדובבו

 

לשיחה.

 

 

# מסופר על הרבנית חנה טאו שכשהיו מסתובבים מקקים בביתה הייתה הורגת אותם ולאחר מכן יושבת ובוכה על שנצרכה

 

לכך.

 

 

ג. הכרה כי הסתירה מורגשת רק אם מסתכלים בעין עכשווית על הדברים

 

שאלתנו עדיין לא נענתה. אם התורה והמוסר קשורים כל כך זה לזה, כיצד ייתכן למצוא ביניהם סתירות?

 

מקריאים לחניכים סיפורים: (נספח 3)

 

 

שואלים את החניכים מה ההבדל בין הסיפורים.

 

 

(בסיפור הראשון התלמידים לא הבינו את השיעור מכיוון שהנושא היה משעמם והועבר בצורה לא טובה על ידי המורה.

 

בסיפור השני התלמידים לא הבינו את השיעור מכיוון שהנושא היה מסובך וקשה, והתלמידים לא היו ברמה גבוהה מספיק

 

על-מנת להבינו, אף על פי שהמורה הסביר את החומר בשפה ברורה ובהירה).

 

 

משחק: מחלקים את החניכים לשתי קבוצות. לכל קבוצה נותנים בקבוק פלסטיק (ליטר וחצי), וענפים אחדים (בשבת יש

 

להקצות את הענפים לכך לפני שבת). המטרה היא להכניס את כל הענפים לתוך הבקבוק. הדרך היחידה להצליח היא על

 

ידי שבירת הענפים לחתיכות קטנות יותר. ואם-כן, לעולם לא נצליח להכניס ולראות את הענפים בשלמותם בתוך הבקבוק.

 

 

לימוד:

 

"אם שדרכי התורה מתפרטים לרומם הציורים הרוחניים המופשטים, הם בעיקרם מכוונים גם כן לאותה התכלית העצמית

 

של שלום הבריות ותורת החסד של אברהם אבינו ע"ה. אלא שיסוד תורת החסד, מתגלה היא מיד בעולם, ואותו יסוד החסד

 

של הרצאת התורה כולה עם פרטי מצוותיה והלכותיה, מתגלה רק בטוב האמיתי, הצפון והגנוז שלעתיד לבא, שיכלול

 

בחוברת כל החי וכל המצוי. ומה שמחלקים בין רגש הדתי לרגש המוסרי, אינו כי אם בהשקפה שטחית… כי אם באחדות

 

גמורה הנם, ופרצופו של משה רבנו ע"ה הוא דומה לשל אברהם לגמרי. ותורה העליונה עם כל עליוניותה והגיונותיה

 

המופשטים, ראויה היא על שם העתיד, שמתוך שקטנה היא רגשת האדם לקבל ציורו הפנימי, על כן אי-אפשר להיות דבק בו

 

כי אם מצד שכך הוא מצוייר אצל אדון המעשים. על כן יסוד העבודה המוסרית המאחדת רגש הדת עם המוסר, הוא לעשות

 

באהבה רצון קוננו, אדון כל המעשים, ריבון כל העולמים, ברוך הוא".

 

(מאורות הראי"ה לשבועות)

 

 

ד. סיכום

 

נמצאנו למדים שהתורה שייכת לסיפור השני. נראה לנו שיש סתירה בין תורה לדרך ארץ מכיוון שאנחנו קצרים מלהשיג את

 

עומק הטוב שנמצא בתורה ובמצוותיה. המוסר האנושי מובן לנו מכיוון שאפשר לראות את תוצאותיו בפועל בחיינו, אבל את

 

תוצאותיו של המוסר האלוקי שנמצא בתורה קשה לנו לפעמים לראות, רק הקב"ה יודע מהן תוצאותיהן האמיתיות של מצוות

 

התורה, הן נסתרות ועתידיות. זהו מה שראינו במשחק – לעולם לא נצליח לגלות את התוצאות הגדולות של התורה (רק

 

לעתיד לבוא כשיתגלו טעמי התורה וכו'), את המוסר הגדול שנמצא בה – את הענף הגדול, כי אנחנו קטנים מלהבין זאת.

 

אנחנו פוגשים רק חלקים מזה, רק חלקי ענפים בבקבוק קטן…

 

 

ואם-כן, כשפוגשים אנו בסתירות מעין אלו שהצגנו, עלינו להאמין בתורה אף על פי שאיננו מבינים לגמרי את תפקיד מצווה זו

 

או אחרת, ולעשותה בשלמות. לא שצריך לרמוס כל דבר בדרך לקיום המצווה, אבל לזכור, שהשיקול המרכזי שבראש סולם

 

הערכים שלנו, ושעומד מולנו לפני קבלת ההחלטות, הוא 'מה התורה רוצה שאעשה עכשיו?'.

 

 

'תורה עם דרך ארץ' – זוהי מגמתנו ושאיפתנו! לא רק תורה ומצוות רוחניים ושכליים שאין להם ביטוי בחיים – תורה בלי דרך

 

ארץ, אלא גילוי התורה בחיים במוסר והטבה לכל. ולא רק מוסר אנושי קטן ופשוט – דרך ארץ בלי תורה, אלא טוב עליון,

 

גדול ואינסופי – ללא גבולות! זהו החיבור השלם בין תורה ודרך ארץ, כי באמת הם דבר אחד ממש!

 

 

 

 

 

* ניתן לצפות בנספחים בתוך קובץ הפעולה *

 

מסכמים: במשחק נוכחנו לדעת שהאדם בטבעו הוא אגואיסט. בלי לחשוב יותר מדי, העדפנו לא לפגוע בעצמנו מלהיזהר שלא לפגוע באחרים. ואם נשים לב, כל חיינו הם כאלה – הרבה יותר כיף לנו לעשות דברים להנאתנו – לשחק כדורסל, לקרוא ספרים, מאשר ללכת לעשות התרמה בסניף או להתנדב ב'עזר מציון'.

בקטעי הלימוד ראינו שזה טוב ליהנות מהחיים – בשביל זה ברא הקב"ה את עולמו – כדי להיטיב לנו, ובמובן מסוים אנחנו כפויי טובה אם לא נהנה מהעולם.

וגם כשמסבירים לנו כמה זה חשוב לתת ולעזור, ואנחנו מחליטים לעשות מה שצריך – זה לא גורם לנו שמחה ואושר כמו לעשות בשביל עצמנו. כל חיינו, אם כן, מוצאים אנו את עצמנו בסתירה פנימית בין מה שצריך וטוב לעשות לבין מה שאנחנו רוצים לעשות. מתי יתנו לנו לעשות מה שבא לנו?