השתתפות בצער

---

וְאוֹתוֹ אָדָם
הִטְבִּיעַ בַּשַּׁעֲוָה הָרַכָּה
שֶׁל מֹחִי
אֶת אֲסוֹנוֹ.
וְלֹא נִמְצָא עוֹד אוֹר
כִּי אוֹר הַנְּשָׁמָה
בָּרַח עָמֹק עָמֹק.
מַלְאָכִים כְּאֵבוֹ לֹא הִרְעִיד
מַלְאָכִים לָעַד לָאַיִן הִגְבִּיהוּ
וּבְחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְחֲדוּ
מֵחֲשֵׁכוֹת.
אַב הָרַחֲמִים אַל תִּתֵּן לִי לִנְפֹל
מֵחֲמַת הָעַצְבוּת
וְשָׁמַיִם שֶׁלְּךָ
אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי.

**

האמת היא, שהפוסט ההוא היה אמור להיראות אחרת לגמרי. יש איזה סניף מתוק אחד ששלח לי מלא סרטונים ותמונות מכל העשייה המדהימה של החניכים והסניף משבוע שעבר. 

הם לקחו את הקונספט הזה של צו 8 ופשוט התחילו להתניע. ורציתי לכתוב משהו חמוד על חוסן קהילתי ועל החזית בעורף. על זה שנקודת ההתחלה היא אצלנו בשכונה וברחוב.

יש משהו ביכולת הזו של ילדים. במקרה שלהם, הם פשוט צבעו את השכונה בדגלי ישראל ושלטים והתרימו מוצרים לחיילים והרימו תהלוכה מהממת כזו- שמעלה חיוך ללב ומחזקת גם דרך המסך. ואיזה אלופים וכמה זה מרגש לראות חניכים שלנו ככה. ואז אתמול בבוקר קיבלנו את ההודעה: אח גיבור של חניכה מהסניף נהרג.

ואני יושבת מול התמונה שקיבלתי ביום שלישי שעבר, של הקבוצה שלה מכינה שלטים יפים כאלה על אחדות ולשלום חיילי ישראל. ויש להן חיוך ענק וגואש על הידיים, והן הכי מתוקות בעולם. והן כתבו שם בענק על עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה.

אני מעלה פוסט אחר לגמרי וכותבת תזכורת לעצמי לזכור שלפעמים אנחנו לא יודעים לאן העשייה שלנו תגיע, אבל לפעמים לא צריך ללכת רחוק. כי גם לחיוך של לוחם שמגיע הביתה לאפטר או של האישה המלכה שמחכה לו עייפה בבית, או אפילו בשביל החניך הזה שמרגיש אבוד ולא מוצא את עצמו מאז שכל הסיפור הזה התחיל כי אבא לא נמצא והוא שומע בסניף על זה שהמשפחה שלו גיבורה ושהוא, זה שנשאר בבית, וכל האחים שלו- גיבורים אחד אחד. והוא צובע שלט והוא מתנדב ומרגיש קצת פחות לבד.

ובסוף, אחרי שהכל נשלח- אני חוזרת לתמונה המחייכת הזו ויושבת מולה קצת. בלי מילים, עם הרבה דמעות.