הכשרה עזראית באושוויץ

---

רות ליבמן, נולדה ביום ט' חודש אב תרפ"ג (22.07.1923 ) בעיר דרמשטאט בגרמניה. לאחר שנתיים, נולד אחיה הקטן. המשפחה גדלה בבית דתי בסביבה של גויים. בבית הספר היסודי, למדה רות הצעירה בבית ספר של גויים שהיה קרוב לביתה. להוריה הייתה חנות בדים. אמה עבדה בחנות ואביה היה סוחר בדים, שנעדר ימים רבים מהבית ולפעמים הגיע רק לשבתות הביתה. בשכונה שבה התגוררו היו מעט יהודים. 

חייה של רות השתנו כאשר היטלר עלה לשלטון. רות הייתה אז בת 10 וסבלה מאנטישמיות: וסיפרה על כך כעבור שנים-  "נאלצתי לעמוד ולדבר על אדולף היטלר״ את המשימה קיבלה משום שהייתה היהודייה היחידה בכיתה, ומוריה הכריחו אותה לספר על חייו של היטלר והאידאולוגיה שלו.  בהמשך עברה לבית ספר יהודי. 

בגיל 13, שנה לפני שסיימה את בית הספר, לקחו מרות ומשפחתה את הבית והחנות המשפחתית, והם עברו לעיר פרנקפורט. בפרנקפורט רות למדה בבית ספר למשק בית, שם למדה לבשל, לנקות, לתפור ולגהץ.

בשנת 1940, שנה אחרי תחילת מלחמת העולם השניה, נפרדה רות ממשפחתה. הוריה, שחשבו על דרכים להימלט מהאסון שהתגלגל לפתחה של אירופה, היו מעוניינים לשלוח את רות הצעירה לארץ ישראל. הם חשבו שדרך הכשרה חקלאית יהיה יותר קל לעלות, משום שהוקצו סרטיפיקטים לבני נוער עם הכשרה חלוצית. 

וכך הצטרפה רות כנערה, לבדה, להכשרה של תנועת הנוער "עזרא" בנוינדורף. שם חייתה בקבוצה של 35 דתיים, ובה רוב נערים ומעט נערות. ההכשרה הייתה מחוץ לעיר, בחווה גדולה שנקראה "השלוס". היה שם בית גדול ומסביבו בתים קטנים, שדות, רפת וגני נוי לגידול ירקות. 

היו שם גויים שעבדו ברפת והם היו האחראים לשדות. ההכשרה, במשך שנתיים וחצי, התנהלה ההכשרה תחת פיקוח צמוד של המפלגה הנאצית,עם פקיד שישב במשרד והיה אחראי על הכל. 

רות וחבריה עבדו בשדות סלק וסוכר במשך שעות רבות ביום, הם למדו מעט פרשת שבוע מאחד החברים שידע תורה מהבית. היה להם אוכל מצומצם אך הם לא סבלו מרעב. בהכשרה, רות וחבריה ידעו שיש מלחמה, אך הם חיו בבידוד והרגישו טוב יחסית. אחרי שנה וחצי, הכביד השלטון הנאצי את התנאים, וכך רוב חברי ההכשרה החלו לעבוד בחוץ כדי לשלם על האוכל והמגורים. בשל הנסיבות ופיקוח הנפש, לצערם- הם נאלצו לעבוד גם בשבתות ובחגים. הם חויבו כמובן לתפור לבגדים את הטלאי הצהוב. 

רות עברה לעבוד במכבסה צבאית אליה נסעה ברכבת בכל יום. בגרמניה, שרר קור מקפיא, ולפעמים כאשר הרכבת לא הגיע, נאלצה רות הצעירה ללכת ברגל בשלג הכבד. 

בפסח של שנת 1943, שנתיים וחצי לאחר שהצטרפו להכשרה, נלקחו רות וכל חבריה מההכשרה לברלין. לאן מועדות פניהם מכאן? החשש גבר. לאחר כמה ימים נלקחו ברכבת לאושוויץ שבפולין. 

רות הייתה באושוויץ, מחנה ההשמדה הגדול ביותר, הממוקם בדרום פולין, במשך שנה וחצי, מ- 19.04.1943 עד 08.01.1945 . מספר אסיר 41955. בתקופה זו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, בהם העבידו יהודים בעבודות פרך. באושוויץ הפרידו בין גברים לנשים, והנשים הצעירות והחזקות נלקחו לעבודה. 

רות נלקחה לזמן קצר לבירקנאו, אך לאחר חודשיים נשלחה יחד עם עוד כמה חברות מההכשרה לבניין המגורים של הס.ס. הנערות נאלצו לטפל במגורי הקצינים, והתגוררו בקומה התחתונה-במכבסה, בה ביצעו גיהוץ ותיקונים. רות ידעה לגהץ היטב ועסקה בכך במשך שנתיים. התנאים בהם גרה ועבדה היו מהתנאים הטובים ביותר שניתנו ליהודים באותה התקופה. אפשרו להן להתרחץ, לכבס את הבגדים פעם בשבוע, וכך נמנעו מן הכינים בכל אברי הגוף שהיו נפוצים מאוד במחנה. כל שתי בנות ישנו במיטה אחת והן קיבלו תוספת אוכל כל יום. חברתה סופי נשארה בבירקנאו בגלל שהייתה חולה בטיפוס. "יום אחד שמעתי ממישהו שרוצים להביא תוספת לשם בשביל עבודה. אמרתי -יש לי חברה שהיא גם יודעת לגהץ. אמרו: טוב תני לנו את המספר. היא הייתה בדיוק מספר אחרי וכך זכרתי אותו… הגרמנים לקחו את המספר ,ושלושה שבועות אחר כך היא הגיעה וזה הציל את חייה". מהמקום בו רות הייתה ראו את אושוויץ מרחוק ,האסירים ידעו על הזוועות של אושוויץ, והיא מספרת- "ראינו את העשן, הרחנו את הריח". ב-1944בעקבות הפצצות של ברית המועצות על מחנה אושוויץ, המכבסה יצאה משימוש ולכן העבירו את העבודה למקום רחוק יותר. בשלב זה, האסירים הרגישו שמתחילה מפולת של הגרמנים. לצערם חיכתה להן תקופה קשה יותר מזו שעברו. ב- 18.01.1945 יצאו רות וחברותיה לצעדת המוות, והגיעו בסופה למחנה רוונסבריק שבגרמניה. 

בצעדות המוות הובלו שיירות של אסירי מחנות הריכוז של הנאצים, במשמר כבד, למרחקים גדולים ובתנאים בלתי אנושיים, תוך כדי התעללות באסירים והריגתם בהמוניהם בידי השומרים המלווים. צעדות מוות ידועות בעיקר מתקופת פינוי מחנות הריכוז בשלב הסופי של מלחמת-העולם השנייה, אף שהתופעה הייתה שכיחה למדי כל שנות המלחמה. בקיץ 1944, בעת המתקפה הגדולה של הצבא האדום במזרח ונחיתת האמריקנים במערב, התחיל שלב פינוי מחנות ריכוז. הגרמנים התחילו אז בפינוי המחנות בארצות הבלטיות ובמזרח פולין ומרכזה. פינוי המחנות התנהל אז בעיקר ברכבות, לעיתים באוניות ובמסע רגלי. בדרך ירו הנאצים בכל מי שכוחם לא עמד להם ושפיגרו אחרי האחרים. הגרמנים לא סיפקו לאסירים אוכל ומנעו מהם כל אפשרות להתעכב כדי לשתות מים. יהודים רבים לא הצליחו לשרוד את צעדות המוות. 

"לפנות ערב, ב-18.01.1945 כולם היו צריכים לעמוד בשורות…״ סיפרה רות. ״היה לנו קצת לחם. היה לנו בגדי פסים. גם סינר ,סוודר… לבשנו שני סינרים וסוודר עמדו והתחלנו ללכת ללכת .אני לא יודעת כמה שעות זה היה חורף ושלג…הלכנו עם קציני ס.ס ומי שלא הלך, ונשאר לבד- הם ירו בו .חברה שלי התקשתה ללכת. סחבנו אותה כולנו ובכך הצלנו את חייה". 

צעדת המוות נמשכה שלושה ימים ברגל, בלי אוכל, בשלג, בלי הפסקה . הקור המקפיא של צעדת המוות נשאר עם רות הצעירה עד סוף ימיה, ובעקבות הצעדה בקור היא איבדה תחושה בכמה מן אצבעות הרגליים. לאחר שלושה ימים הועלו האסירים שהצליחו לשרוד לרכבת עם קרונות פתוחים, בצפיפות נוראית, ללא אפשרות לשבת. 

הנסיעה ארכה מספר ימים ללא הפסקות כמעט. רות מספרת שהשלג הציל את האסירים, במשך המסע הם אכלו שלג, ששימש להם כמים, וכך ניצלו. לאחר כמה ימי נסיעה הרכבת הגיעה לרוונסבריק. מחנה ריכוז ליד רוונסבריק בגרמניה, יישוב קטן על הנהר האוול , ק"מ אחד מתחנת הרכבת פירסטנברג, כ-90 ק"מ מצפון לברלין. מרחק קצר מההכשרה ממנה נלקחה.

ב-15 במאי 1939 נפתח ברוונסבריק מחנה ריכוז לנשים. הנשים המפקחות במחנה היו מתנדבות של ה-ס.ס. או נשים שהתגייסו לעבודה זאת כדי לזכות בתנאי עבודה ושכר טובים יותר מהתנאים שקיבלו בעבודה בבתי-חרושת. בשנים 1942-1943 היה ברוונסבריק בסיס אימונים למפקחות ס.ס, ו-3,500 הנשים שעברו בו נשלחו לשרת במחנות החוץ של רוונסבריק וכן במחנות ריכוז אחרים. מקיץ 1942 נערכו ברוונסבריק ניסויים רפואיים. בראשית קיומו של המחנה נרצחו האסירות בירי בעורף ואחרי-כן הונהגה ברוונסבריק שיטת רציחה בזריקות פנול. את הגופות הובילו למשרפה בפירסטנברג הסמוכה, אך משגדל מספר הנרצחים הופעלה באפריל 1943 משרפה ליד המחנה. בסוף ינואר או בראשית פברואר 1945 הופעל ליד המשרפה תא גזים, ועד סוף אפריל 1945 רצחו בו כ-2,200-2,300 נפשות. בסוף מרס 1945 ניתנה ההוראה לפנות את רוונסבריק, ו-24,500 האסירות והאסירים נשלחו לכיוון מקלנבורג. בראשית אפריל 1945 נמסרו 500 נשים לצלב האדום השוודי והדני, ו-2,500 אסירות גרמניות שוחררו כליל. בליל 29-30 באפריל 1945 שיחרר הצבא הסובייטי את רוונסבריק ומצא בו כ-3,500 אסירות חולות. 

רות הגיעה למחנה רוונסבריק היישר מצעדות המוות ושהתה במחנה כחודש ימים ללא עבודה. התנאים היו קשים ביותר והסבל היה רב. לא ניתן להם כמעט אוכל והצפיפות הייתה בלתי אפשרית. משם עברה למחנה נוישטאט-גלבה שבפולין עד לסוף המלחמה. במחנה נשלחה רות לעבודת כפייה צבאית, חימוש אווירי עבור הגרמנים. בית חרושת לאווירונים. לאחר חודשיים וחצי של תנאים קשים, פתאום, מתארת רות- כל אנשי ה-ס.ס. ברחו והאמריקאים הגיעו.

"…האמריקאים פתחו את השער. כולם יצאו מהצריפים שהיו בהם, ורצינו לחפש אוכל. לא היה לנו פה ושם מצאו עוד משהו, וזה גם היה אחד על השני, וזה היה נורא… אנשי הס.ס. ירו כי חשבו שאפשר לחסל עוד כמה בינתיים. אז יצאנו החוצה …היו תפוחי אדמה מכוסים באדמה כדי לשמור אותם בחורף, לקחנו משם… הכי חשוב, מצאנו במגורי הגרמנים קזינו והיתה שם אמבטיה, אנחנו חיממנו מים ונכנסנו לאמבטיה ויצאנו כמו בני אדם. זה מה שהפריע לי יותר מאשר המחסור באוכל –הלכלוך הצפיפות. זה מה שנשאר לי בעיקר מהמחנה בזיכרון". 

לדאבונם, הכיבוש האמריקאי התחלף במהרה בצבא הרוסי. הנערות החליטו להישאר יחד. "היינו אז 10 בנות, או 8 . הלכנו לעיירה הקרובה ונכנסנו לבית הראשון שראינו ואמרנו: עכשיו אנחנו גרות כאן, הייתה שם אישה אחת בודדה, היא הלכה לשכנה ואנחנו היינו בבית הזה והתחלנו לחפש אוכל. הורדנו ווילון מהמטבח… ואני תפרתי חציות וחולצות, אפשר היה לזרוק את הבגדים המלאי כינים ופשפשים. רצינו כמה שיותר מהר לברוח משם. אמרנו: אנחנו רוצים לנסוע לצרפת! זה היה אחרי חג השבועות שיצאנו… קיבלנו אוכל מהאנגלים או מהאמריקאים והם הביאו אותנו במשאית לשברין לרכבת". שם גרו במחנה פליטים. לאחר מכן הן הועברו ברכבת דרך בריסל לליל. מליל הן עברו לפריס. רות ושתי חברותיה התחילו לחפש דרך ואישורים לעלות לארץ. רות עבדה אצל משפחה, בישלה וטיפלה בילד קטן.

 ביולי או אוגוסט, 1945, רות והמשפחה קבלו הודעה שעליהם לנסוע למרסיי, שם הם הצטרפה לקבוצה שנקראה OSE. הם חיכו עד שיום אחד העלו את הקבוצה לאוניה בדרך לא"י. הקבוצה קיבלה סרטיפיקט (אישור עלייה לא"י), אך על כל אישור עלו שני אנשים. רות עלתה לארץ בא' תשרי התש"ו (08.09.1945) ונלקחה למחנה עתלית, שם פגשה נציגים מקיבוץ חפץ חיים שהציעו לה לבוא לקיבוץ. רות הסכימה, והגיעה לקיבוץ ונשארה בו כל ימי חייה. לקיבוץ חפץ חיים הגיעה לאחר ארבעה ימים. 

לקיבוץ זה, סיפור עזראי מיוחד. בקיץ התרצ"ג (1933) הגיעו לפתח תקווה שבעה עולים מגרמניה ,ובניהם מי שיהיה גיסה לעתיד- יצחק וייל. כבוגרי תנועת "עזרא", ובעקבות החינוך בתנועה, החליטו להקים יחד קיבוץ. הם שאפו לחיות חיי תורה ומצוות ולעסוק בבניין הארץ. אמו של יצחק וויל קנתה בזמנו פרדסים בסביבות רחובות . בדרך זו נוצר קשר עם ראש מועצות רחובות, אשר ניאות להעמיד לרשות החבורה מגרש בתוך המושבה ללא תמורה . בז' באב התרצ"ד (19.07.34) התקבל מכתב מהמועצה המקומית רחובות ובו דרישה לפנות את המגרש. החברים החליטו לעבור לשטח קטן בקצה המושבה גדרה שם הובטחה להם עבודה חקלאית במשק של רבי יוסף פטר הנמצא על יד גדרה. בשטח זה הם היו 5.5 שנים מערב ראש השנה התרצ"ה עד ב' אייר התש"ד . בשנה זו ב-25 באפריל 1944 הם עברו לאדמות "קרן קיימת" ליד גדרה. 

חפץ חיים הוא היישוב הראשון שהקימה תנועת פועלי אגודת ישראל, והקיבוץ העזראי. השם "חפץ חיים" ניתן לזכרו של הרב ישראל מאיר הכהן, ״החפץ חיים״ הוא ספרו המפורסם. כעזראים, חברי הגרעין ביקשו לקיים את המצוות התלויות בארץ ככתבן וכלשונן בהתאם להנחיות של החזון איש. 

בגיל 22 לאחר התלאות בשואה, הצטרפה רות לקיבוץ הצעיר ושם הכירה את בעלה, אורי ווייל (יליד פרנקפורט- שם הצטרף כמובן גם הוא לתנועת עזרא ואף לקח חלק בהכשרות לפני המלחמה. אורי, סטודנט לרפואה- עזב את לימודיו ועלה לארץ באדר תרצ"ו 1936 לפני תחילת המלחמה, כדי להגשים את חלומו: להיות חלוץ בארץ ישראל!, אחיו של אחד מהמיסדים. לאחר שנה, הם התחתנו. בקיבוץ עבדה רות במחסן הבגדים, מקצוע ש׳רכשה׳ בשואה. לזוג נולדו שני ילדים, והם גרו בקיבוץ כל חייהם. 

**

לרות ואורי נולדו שני ילדים, שנקראו על שם הוריה של רות שנרצחו בשואה: יפה ומאיר.

**

ביום השואה תשפ״ה שוחחנו עם יפה פינקלשטיין, בוגרת התנועה וסבתא לנכדים עזראים שמהווים את הדור העזראי החמישי במשפחה.

היא סיפרה לנו, שלשלוש החברות מההכשרה שניצלו יחד היה ברור: מכאן- רק לארץ ישראל! להגשמה בקיבוץ! הן עלו יחד ארצה ושמרו על קשר קרוב. רות הצעירה, כמו גם חברותיה להכשרה עברו למעשה את שנות הנוער והבגרות תחת השואה. מה מחזיק את רוחם של צעירים, שנמצאים בתנאים קשים כל כך, ללא הורים? יפה סיפרה לנו, כי החברות האמיצה בין חברי ההכשרה שהמשיכה גם במחנות. היה ברור להם, לאותם הצעירים כי לחבורה הגרעינית יש משימה. גם במחנות הריכוז, הרוח והלב היו מוכוונים לעלייה ארצה. התכנון המשותף, החלומות שרקמו יחד, והשיחות על עתידם בקיבוץ- יצרו מטרה והחזיקו אותם ברגעי משבר. הם זרעו את התשתית לחיים של צמיחה ומשמעות. מתוך המשבר, מתוך התופת, קם דור הגבורה. 

זוהי גבורה של דור שלם, שאינם רק ׳ניצולי מחנות׳, ׳שארית הפליטה׳ או ׳פליטים׳. דור של התיישבות שפיתח את החקלאות בארץ, שגידל משפחות. שחינך והגשים, שבנה מדינה. היום, צאצאיהם של רות ואורי מונים כ90 נפשות!