תל אביב הופכת למאה שערים

---

בשכונת מאה שערים בירושלים אשה לא יכולה להסתובב כשהיא איננה לבושה לפי כללי הצניעות, אחרת תחטוף: צעקות, קללות, לפעמים יותר. עובר אורח חילוני צריך להיזהר שם, לא להרים קול, בטח לא להתקהל לקבוצה ברחוב. במאה שערים חייל עם נשק הוא סדין אדום, ותהיה תגובה ל'פרובוקציה' אם חייל ייכנס לסמטאות השכונה או לבית כנסת.

למה זה כך? כי מאה שערים היא שכונה קנאית, והשורש של הקנאות הוא חרדה עמוקה של תושביה, שהחילונים, הציונים, ישפיעו עלינו, יגייסו את בנינו, יוציאו אותם ל'שמד'. חרדה מולידה קנאות, שמולידה שנאה, וקשורה תמיד בהכללות: כל מי שלא כמונו הוא אויב, וכולם אותו דבר.

בתל אביב של יום אחרי יום הכפורים, תפילה ברחוב נחשבת פרובוקציה, כמו אשה חשופה במאה שערים. תפילה בדיוק כמו שמתפללים אלפי שנים בכל בית כנסת יהודי, בעצם, עם הרבה פחות מגבלות הלכתיות, הרי זה ברחוב. ואל תהיו נאיביים.

מתפללים הותקפו מילולית ותפילות הופסקו בגסות לא רק בכיכר דיזנגוף ואצל ארגון ראש יהודי. גם במוקדים אחרים בהם מתקיימות תפילות כבר שנים, בדרום העיר במרכזה ובצפונה,

 מתפללים בוזו, חטפו צעקות וקללות, ונאלצו להתקפל לבתים, וגם אז ההפגזה לא נפסקה. זה קרה גם ברמת אביב, ביפו, ובמקומות נוספים, שלא ירמו אתכם שזה רק בדיזנגוף ורק בגלל הרב ההוא או בגלל המחיצה, שהמשטרה הודיעה שבפועל לא הייתה.

המפגינים ניצחו במלחמת יום הכפורים של תל אביב, והשאירו מאות ואלפים דומעים, כואבים, המומים, לא מבינים. בתל אביב של היום, תושבי תל אביב הדתיים, מתפללי בתי הכנסת והלומדים בבתי המדרש, חוששים לצאת לרקוד ברחוב עם ספרי התורה בחג שמחת התורה הקרב ובא, מחשש שמא יבוזו ספרי התורה ויותקפו המתפללים. התושבים הללו הם אנשים דתיים רגילים, שחיים בשכנות טובה עם שכניהם, חלקם תומכי רפורמה וחלקם מתנגדיה, ימנים ושמאלנים.

הם פוחדים באמת, מפני שהם מרגישים שההתנגדות איננה לרפורמה, גם לא לכפיה דתית, הרי איש איננו כופה כלום, ומי שרוצה להתפלל אחרת, ולא סתם להרוס ולהזיק, יש לו עוד מאות ככרות בתל אביב לעשות זאת.

כן, כמו במאה שערים, גם בתל אביב נגע הקנאות מתפשט.

וגם בתל אביב שורש הקנאות הוא חרדה עמוקה, תחושת איום, שמא ייגרמו לנו להניח תפילין, שהילדים שלנו חלילה יילמדו תורה, או שהמדינה תתפרק. האם לנגד עינינו מתפתחת בתל אביב חרדיות חילונית חדשה, מסוכנת?

וכאן הבן שואל: ההשוואה הזו איננה מתקבלת על הדעת! הרי תל אביב היא מעוז החופש והליברליות. הרי מותר בה הכול: היא מתירנית, היא מרכז של קהילות הלהט"ב, של תרבות מקורית ונועזת, של משפחות חדשות, של ניסויים רוחניים ואנושיים, של אומנות אוונגרד. הרי היא מאמינה בחופש ללא גבול, אז יכול להיות שאי אפשר להתפלל ברחוב תל אביב כמו בבית כנסת, פשוט כך? האם אנשים דתיים צריכים להיסגר בה בבתים?האם כינוס לתפילה או מצעד עם ספר תורה הוא האיום על תל אביב? אני שואל ובוכה תוך כדי כתיבה.

אני משוכנע שמה שקרה ביום הכפורים איננו ביטוי של תל אביב האמיתית. אני בטוח שרובם ככולם של תושבי תל אביב הם ליברליים אמיתיים, ויהודים אמיתיים, אשר מכבדים את סמלי הלאום ואת המסורת המשותפת שלנו, חילוניים או דתיים.

בנימה אישית: לעולם לא אוכל לגור במאה שערים. אינני יכול לגור במקום שאין בו כבוד לאחר, ובמיוחד אינני יכול לחיות במקום שמה שמניע אותו הוא חרדה עמוקה ושהאקלים שלו רווי שנאה. אני תל אביבי. אני דתי מאד, משתדל לפחות, וליברלי מאד (למען הסר ספק, ליברלי: תומך נלהב בזכויות הפרט, בחופש הביטוי, ומתנגד מאוד לכפיה בכל צורותיה) . אני גר בתל אביב כי אני מאמין שהיא מקום שאפשר לחיות בו בחופש אמיתי, וללא חרדה.

ואני מאמין שאפשר לשוחח כאן אחד עם השני, ושיש כבוד, לאחר, לחופש של כל אחד להביא לידי ביטוי את אמונותיו.

לפני שנה בשמחת תורה, בני, שהוא קצין בשריון, התלווה עמנו לתהלוכת הריקוד עם ספרי התורה ברחובה של תל אביב כשהנשק האישי שלו על כתפו. עצר לידו אדם עם אופנוע והטיח בו: למה אתה מסתובב עם נשק בתל אביב, מה זה הפשיזם הזה? תחזור להתנחלות שלך, הוסיף, תוך כדי שהוא מצלם אותו (כזכור – אנחנו גרים בתל אביב) מה זה משנה שהנשק היה איתו פשוט מפני שאסור לפי הוראות הצבא להשאיר אותו בבית.

לפני פחות משנה אותו בן עם אותו נשק, שכזכור הוא קצין בשריון, נכנס בטעות להתפלל תפילת שבת בבית הכנסת של חסידי תולדות אהרון במאה שערים. אחרי מבטים נוזפים ואחרי גערות בין שפם לזקן: מוקצה,

מוקצה, ועוד כמה ביטויים לא נעימים, ניגש הגבאי ואמר לו: כדאי שתצא מכאן, אחרת יהיה רע…

אז בשני מקומות בארץ קצין צה"ל עם כיפה ונשק עלול להיות מותקף: בתל אביב ובמאה שערים… תל אביבים יקרים, מנהיגים ואנשים פשוטים. אני יודע שמה שקרה ביום הכפורים איננו מייצג את רובכם.

הסבירו לי שזה מיעוט קיצוני. אני מבקש, מתחנן, אל תתנו למיעוט הקולני הזה להשתלט על השיח ולהפוך את תל אביב למבצר חילוני-קנאי. הנזק יהיה עצום. שמרו על תל אביב ליברלית באמת, לאומית באמת ומכבדת באמת, כמו שהייתה תמיד. תעצרו את הטירוף הזה. קנאות אנטי דתית לא רק שאיננה ליברלית בשום מובן, אלא

כשהיא עוברת את הגבול היא הופכת לשנאת היהדות לשמה, והיא נראית דומה מדיי לאנטישמיות. וזה כואב, כואב.

מותר וחשוב להפגין נגד הממשלה, נגד הרפורמה. אסור להפגין נגד תפילה, אסור לבזות מתפללים או ספרי תורה. אם זה יימשך, זה ייפגע אנושות גם בחלק הצודק והאמיתי של המחאה. אבל לא רק על דרך השלילה.

ואו נאמר כולם יחד, דתיים וחילוניים בתל אביב:

"אנחנו ליברלים ואנחנו יהודים. אנחנו מכבדים, אנחנו רוצים בקיום המסורת שלנו בארץ הזו, בעיר היקרה הזו"

גם אם יש לנו הערה כזו או אחרת על התפילה, לא נפריע לה, לא נבזה אותה ואת האנשים שהתפילה יקרה להם.

בואו נחפש יחד הזדמנות קרובה לתקן את הקלקול. בעוד שבוע וחצי חג שמחת תורה והקפות שניות, שנולדו לפני כ80 שנה בתל אביב, ומשם התפשטו ההקפות עם ספרי התורה לכל הארץ.

אינני רוצה להציע כלום, אך אני קורא למנהיגי הקהילות והארגונים החילוניים וליברליים בעיר, למנהיגי הציבור, הפוליטיים והאחרים – תרימו את הכפפה! בואו נחפש הזדמנות קרובה לחגוג יחד כולם – בשמחה, בכבוד, באהבה. נשהה את ההפגנות החשובות לשבוע. בואו נחפש הזדמנות משמעותית לתקן, לשדר מסר אחר: שאנחנו מכבדים, את עצמנו, את זולתנו, גם את החולקים עלינו, את היהדות, את ה תורה שלנו, גם אם בפועל עמדותינו המעשיות לגביה חלוקות.

למרות הכל – יש סיכוי לאהבה!

הרב תמיר גרנות הוא ראש ישיבת אורות שאול בת״א. את המכתב הזה כתב ופרסם בערב הושענא רבא. בנו, קצין השיריון המוזכר- אמיתי גרנות הי״ד, נהרג מפגיעת טיל, בזמן שהגן על העם והארץ.