להיות או לא להיות

---

הפעם אנו מסיבים בצריפו של מר זלמן איצקוביץ בן 93 אביבים, שעלה ארצה מבוקובינה לפני הרבה שנים, ויסד במו ידיו את יסוד המעלה.

"שלום עליך, מר זלמן. רצינו לשאלך מספר שאלות. אך ראשית היינו שמחים לשמוע את חוות דעתך – האם לא הגיע הזמן להכניס מעט שינויים בהמנון הלאומי ולהתאימו לרוח הזמן?"

"בהחלט, בודאי," משיב מר זלמן. "מרגע עלותי ארצה, התאמתי ועדכנתי את 'התקוה' לפי רוח הזמן והמקום. זכורני, כשעלינו הנה קבוצת חלוצים, בחורי ישיבה לשעבר שיצאו לתרבות רעה, אך בכל זאת שמרנו על קצת מצוות, ושרנו – "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". אתה מבין, אמנם רצינו להיות עם חופשי, אך גם קצת ירושלים לא תזיק.

חלפו שנים ולצערי התפקרנו לגמרי. אז כבר שרתי – "להיות עם חופשי בארצנו", ואת ציון וירושלים זרקנו לפח.

נו, חלפו עוד כמה שנים, והחלה הירידה מהארץ, רבים מבני ומנכדי ירדו לחו"ל ואז עדכנתי שוב את ההמנון ושרתי – "להיות עם חופשי". בארצנו או לא בארצנו – מה זה כבר משנה? העיקר להיות עם חופשי!

חלפו עוד כמה שנים וכפי שאתה יודע הפכנו פה במדינה ל'שנוררים', החיים מתרומות וקבצנות באמריקה, החלה התבוללות נוראה של העם היהודי, נכדי התחתן עם ערביה, אחיו עם הולנדית, ואז עדכנתי שוב את ההמנון – "להיות עם" ואת החופשי זרקתי לפח, חופשי או לא חופשי – מה זה כבר משנה? שיהיה אפילו דתי אבל לפחות שיישאר עם.

וחולפת עוד שנה ואני קורא בעיתונים שסכנה איומה נשקפת לקיומו הפיסי שלהעם היהודי, רציחות, פיגועים, תאונות דרכים, מה יהיה?

ולכן בשנה זו אשיר רק מילה אחת. "להיות".

פשוט כך, להיות או לחדול! להיות או לא להיות. זו השאלה שנותרה.

ומה יהיה בשנה הבאה אתה שואל?

חוששני שבשנה הבאה אזמזם רק את המנגינה…