בינוניות לכתחילה

אביעד מוזס- סמזכ"ל התנועה

בספרו "ארי בין עולמות" על דמותו של הרב אריה בינה, מביא פרופ' אביעד הכהן קוריוז מעניין על הבדלי הגישות בין הרב בינה לרב נריה זכרונם לברכה. מדובר היה על מחלוקת חינוכית בשאלה מתי נכון יותר לפתוח את שנת הלימודים. הרב נריה סבר שנכון יותר לפתוח את שנת הלימודים ביום חמישי "כדי שהתלמידים יתחילו את השנה מתוך אווירה של שבת". לעומתו, סבר הרב בינה שיש להתחיל את שנת הלימודים ביום ראשון "בלימוד רציני כל השבוע על מנת להתוות את הדרך להמשך", שאם לא ילמדו משהו ממשי מייד עם בואם, "הזמן יימרח וזה יהיה סימן רע לכל השנה כולה".

בטרם אמשיך, חשוב לי לסייג ולומר שברור לי שספר שעניינו הרב בינה, יציג את הרב בינה באור חיובי יותר. מעבר לכך, אינני מכיר מספיק את משנתו של הרב נריה כדי להתמודד באופן מעמיק עם המעשייה הזו, ועד כמה היא משקפת את דמותו. אך לשם הדיון אבקש לשים בצד את הדמויות ההיסטוריות ולעסוק במחלוקת עצמה ובטיעונים השונים.

לצורך העניין (וניתן בהחלט לחלוק על כך), נאמר שגישת "יום ראשון" היא גישה דורשנית יותר ביחס לתלמידים, כזו המציבה בפניהם רף גבוה המצריך יגיעה ועמל תורה וכזו השואפת למצויינות. לעומת זאת גישת "יום חמישי" היא גישה מכילה ורכה יותר, המבינה לנפשו של התלמיד ונותנת מקום של כבוד לדברים שברגש.

שאלה מעניינת כ-80 שנה לאחר אותו מעשה, היא מי צדק? מי ניצח?

דומני שבמבט לאחור, אין ספק שהרב נריה "ניצח". אין לי ספק שבעולם הישיבות הציוני דתי כיום, יש יותר ישיבות שעניינן "אווירה של שבת", מישיבות שעניינן הוא "לימוד רציני". (אגב – תיכוניות ועל תיכוניות כאחד).

פה ושם יוצא לי לבקר בבתי מדרש של ישיבות ברחבי הארץ. מעניין לראות מהם הספרים שאותם התלמידים מחזיקים על שולחנם האישי, זהו חלון ראווה מרתק למתרחש בישיבה עבור אורח לרגע. ממחקר לא מקיף במיוחד, אך כמדומני מאפיין, עולה שישנן יותר ישיבות שבהן מככבים ספרי "ידיעות אחרונות" מאשר כאלו בהן מככבים ספרי "מוסד הרב קוק". ישנן ישיבות שממבט על שולחנות התלמידים לא ניתן כלל להבין מהי המסכת הנלמדת.

סיפר לי חבר שפעם ניגש תלמיד לרב בינה ואמר לו שכתוב בספרים שמי שלומד כמו שצריך בשבוע הראשון/האחרון של השנה "מעלה עליו הכתוב" כאילו למד היטב כל השנה כולה (ר"ל, בשביל מה להשקיע כל השנה כולה?). ענה לו הרב בינה "נו בסדר, אבל תלמיד חכם הוא כבר לא יהיה".

לכמה ישיבות יש מטרה לגדל בוגרים תלמידי חכמים? שלא לומר, כמה ישיבות שמות להן למטרה לגדל את גדול הדור הבא?

ועכשיו שימו לב למקפצה - מה שנכון לעולם התורה נכון גם בתחומי ידע ועשייה אחרים. הסופר אסף ענברי כתב במוסף "שבת" האחרון מאמר נוקב על חוסר השפעתה של הציונות הדתית על התרבות בארץ. אך האמת היא, שלא רק בתחום התרבות מצבנו כזה. ניתן למנות על כף יד אחת תחומי ידע ועשייה שבהם ניתן לומר באופן מובהק שבני ובנות הציונות הדתית מצטיינים בהם. מצטיינים! במקום להיות מצויינים גם בעולם התורה וגם בעולם החול, אנחנו "די בסדר" גם בזה וגם בזה. רגשי נחיתות מובטחים בכל העולמות.

אומר את המובן מאליו בעיני: ציבור שלא מצמיח מתוכו ובתוכו שכבה של אליטה (בכל תחום שהוא, ובפרט בערכי הליבה שלו), שאין בו היררכיה ברורה, סופו רדידות, שטחיות וחוסר השפעה ומסוגלות.

ובכן, זה הזמן לשאול מה קרה לנו? האם בשם הפחד מכישלון אנחנו מפחדים לכוון גבוה? מתי ואיפה הוחלט שלהצטיין זו מילה גסה? רק בצבא צריך להצטיין? האם בשם ההכלה והקבלה אנחנו מוכנים להוריד את הרף עוד ועוד (בכל המישורים: ערכית, לימודית, דתית ועוד)? ובאופן כללי, האם אנחנו שואפים להיות ציבור של אווירה של שבת או של לימוד תורה רציני (כמשל ולא כמשל)?

בימים אלו שלאחר הבחירות, שרבים הם הקוראים לבירור בציבור שלנו, דומני שכדאי לשים על שולחן הניתוחים לא רק את הפרקטיקות והטקטיקות, אלא גם את היסודות העמוקים ביותר. זו עשויה להיות שעת כושר יחידנית שתקבע איך יראה הציבור שלנו בדורות הבאים.