שלמה, בן מתילדה וליאון, נולד ביום א´ באייר תשי"א (6.5.1951) בחיפה. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "יבנה" בחיפה, השלים את לימודיו התיכוניים בישיבת בני-עקיבא "פרחי אהרן" שבקרית שמואל, והשתלם במשך שנה בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. ההבדל הקטן בגיל בין שלמה לבין אחותו נאוה, גרם שהשניים יתיידדו כחברים ויחליפו ביניהם רשמים אינטימיים. הוא היה גם "חבר" להוריו ולא נהג בהם רק כבן. בשבילו היה הקן המשפחתי בעל חשיבות ראשונה במעלה. בבית-הספר היסודי היה שלמה תלמיד טוב והצטיין במיוחד בטוב לבו ובוותרנותו. בהיותו ילד רגיש, היה פורץ בבכי כל אימת שהיה עד למעשה עוול; אימהות רבות שמחו לארח אותו בביתן, בתקווה שישפיע במזגו הנוח על ילדיהן – חבריו. בתקופת הלימודים בבית-הספר התיכון, חל בו שינוי קל – מילד מופנם וסגור בתוך עצמו, הפך להיות חברותי מאוד, ואף שובב לא קטן. התגלה אצלו חוש הומור מפותח, ובבית הספר היה ידוע בליצנותו ובמהתלותיו. אם כי הזניח מעט את לימודיו באותה תקופה, בכל זאת היה אחד התלמידים המעולים וזאת בלי שישקיע בכך מאמץ רב, והיה אהוב על מוריו ועל חבריו כאחד. שלמה הרבה לעיין בספרות צבאית. קשה לומר "עיין" – הוא פשוט "בלע" את עיתוני "במחנה", את בטאוני חיל האוויר ושאר ספרים וחוברות העוסקים בנושא זה. הוא ידע להרצות ברהיטות על תכונות המטוסים השונים, ובשעות הפנאי נהג לצייר ולהתקין מטוסים. חלומו הגדול להיות טייס בבוא היום, נגוז כשהתברר שראייתו לקויה וכי עליו להרכיב משקפים. לכן דבק, ברעיון שבבוא זמנו יתנדב ליחידת צנחנים. בהתאם לתכנית גרעיני "עזרא", שלפיה יוצאים החניכים לשנת השתלמות בישיבה גבוהה לפני גיוסם לצבא, הצטרף גם שלמה לישיבת "מרכז הרב" שבירושלים. בישיבה למד בדבקות והצטיין באינטליגנציה גבוהה. גם כשהיה חייל בצבא, היה נוהג לבקר בישיבה לעתים קרובות, כדי לשנות תורה.שלמה גויס לצה"ל בשלהי יולי 1970 והצטרף עם חבריו לגרעין נח"ל. במסגרת שירותו סיים שלמה קורס רובאים, קורס מ"כים, קורס צניחה וקורס קציני חי"ר. שלמה אהב מאוד את חיי הצבא והשקיע את מיטב מאמציו בעבודתו. מפקדיו העריכו אותו כ"קצין טוב, ממושמע ומסור לעבודה". חבריו מספרים עליו, שבאחת הפשיטות ללבנון נערכה הגרלה, שלפיה נקבעו שמות המשתתפים. ההגרלה לא העלתה את שמו של שלמה, והוא פרץ בבכי. אחרי-כן החליט לעבור קורס קציני חבלה, כדי שבתוקף תפקידו יוכל לצאת לכל פשיטה. סיפר אביו: "בבית, הפך שלמה שוב לאותו שתקן, כפי שהיכרנוהו בילדותו. אפילו כשחזר מפעולות תגמול בטריפולי שבלבנון, לא סיפר דבר. את שתקנותו ה"חדשה" ידעו לשבור רק שני אחייניו הקטנים, אתם היה משתולל כילד". בלילות החורף הקרים, כשהיה מגיע לחופשה, נהג להוציא את מיטתו למרפסת ולישון שם, "כדי לשמור על כושר", כפי שהסביר. לדברי אביו, לא "התקלקל" שלמה בצבא והמשיך לשמור על המצוות באדיקות. על כך יעיד המקרה הבא: בערב שבת אחד, מאוחר למדי, הופיע שלמה מאובק, מלוכלך ועייף. הוא הסביר שנסע לחיפה בטרמפים, אך כיוון שנכנסה השבת, ירד ליד טירה והמשיך את דרכו ברגל עד הבית. בשלהי יוני 1973, משהגיע מועד שחרורו מהשירות הסדיר התנדב שלמה לצבא הקבע והספיק לעשות כ4- חודשים בלבד בשירות הקבע. במלחמת יום הכיפורים לחם בחזית הדרום בתפקיד סמ"פ. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) בקרב מצפון לאגם המר, נקלעה יחידתו להפגזה ארטילרית, ושלמה נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. השאיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז משה דיין: "מפקדיו של שלמה הגדירוהו כקצין טוב, מסור לעבודתו, בעל תפיסה טובה, מרץ ורצון להצליח. כל מי שהכיר את שלמה – אהבו".הוריו תרמו לזכרו ספר תורה, שהוכנס לבית-הכנסת של העדה הספרדית "בית אל".
