בן ברכה ושמעון, נולד ביום כ"א באלול תשי"א (22.9.1951) בבאר-שבע. בילדותו עקרה המשפחה לרחובות ומשה למד שם בבית-הספר היסודי "תלמוד תורה". הוא המשיך בלימודים על-יסודיים בישיבת "היישוב החדש" בתל-אביב.
משה גויס לצה"ל בשלהי ינואר 1971 והתנדב לשרת בנח"ל. לאחר סיום הטירונות למד בישיבת "שעלבים", שליד רמלה. במקביל השתלם בקורס למקצועות טנק, וזכה בציון גבוה. משה שירת כטען-קשר ביחידת שריון, ונודע כחייל מעולה ומסור. מפקדיו ידעו שיבצע ללא דופי כל משימה שתוטל עליו. הוא עשה זמן מה ב"מחנה נתן", אחר כך שב לישיבה ולמד בה שנה, ובקיץ תשל"ב ירד לסיני ועשה חודשים אחדים במוצב "הכפר", שבקו התעלה. כתום שירותו שם הוצב בשארם-א-שייח, ובשלהי קיץ תשל"ג שב לישיבה.
ביום הכיפורים תשל"ד, עם פרוץ המלחמה הקשה, נפרד משה יחיאל מהוריו וממשפחתו, הצטרף ליחידתו ונשלח לחזית הדרום. בתפקידו כטען-קשר לחם במרחבי סיני ובגדה המערבית של התעלה. כשנמצא לו רגע פנוי, ישב וכתב מכתבי עידוד להוריו. "עברו כבר כשבועיים מתחילת המערכה, וב"ה המצב משתפר והולך לטובתנו", כתב והוסיף: "הרואה את ההיסטוריה של העם היהודי רואה, שבכל דור ודור רצו להשמידנו, ובכל זאת יש תקומה לעם ישראל: כלל ישראל מושגח. עמים אחרים נפלו לאחר חבטות מועטות. מאידך, עם ישראל חי וקיים לנצח…" בשחר שלמחרת שמחת תורה עבר משה-יחיאל עם הכוחות את קו המים. נפעם היה, כולו מלא חדווה וגיל לנוכח המחזה המרהיב: "אז ישיר משה" – הייתה ההגדרה למראה עיניו על שפת המים. משה נלחם באומץ לב וללא חת עד שנפל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973). פגז שירו המצרים שם קץ לחייו בכביש סואץ-קהיר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
