בן יעקב-אריה ומינדל. נולד ביום ג´ בכסלו תש"ב (23.11.1941) באלבה-יוליה שברומניה. בשנת 1947, לאחר שהייה של שנה בקפריסין, עלתה משפחתו לארץ והתיישבה ברעננה. הוא למד בבית-הספר היסודי "יבנה" עד כיתה ה´ ובכיתה ו´ עבר לבית-הספר של החינוך העצמאי בהרצליה. אחרי כן למד במוסדות החינוך של ישיבת פוניבז´, גם ב"ישיבה" הקטנה וגם ב"ישיבה" הגדולה. יצחק התבלט מאוד בלימודים ונשא חן וחסד בעיני מוריו, אשר ניבאו לו עתיד גדול. הוא תכנן תכניות לבוא לעזרת אביו, שנאבק עם צורכי הפרנסה בעבודתו הקשה, ואמר לעמוד לימינו ולסייע בידו. אולם קודם לכן ידע שעליו למלא את חובתו הלאומית ולשרת בצבא. הוא רצה להתגייס לצבא מיד בבוא שעתו לגיוס, כשהיה בן 18, אך אביו שוחח אתו ואמר לו שאולי כדאי שילמד עוד שנה או שנתיים ואחר כך יצא לשירות בצה"ל. גם רבותיו ב"ישיבת פוניבז´" לחצו עליו כי ידחה את גיוסו וימשיך ללמוד, אך יצחק סירב לכולם. הוא החליט להתגייס במועד ולהצטרף לנח"ל. מאחר שהיה איש פועלי אגודת ישראל הצטרף לגרעין נח"ל "חורב" של ארגון הנוער החרדי "עזרא".
יצחק גויס לצה"ל בשלהי יולי 1959. הוא הגיע לצבא היישר מן ה"ישיבה" וחזותו החיצונית העידה על כך. היו לו זקן ופאות וציציות שבלטו מלבושו וכך נשאר עד יומו האחרון בצבא ובחייו האזרחיים. הוא בלט בקסמו האישי, בהליכותיו, בצניעותו וביושר-לבו. מעל לכל התעלה במסירותו ובנאמנותו לתפקידו, כפי שאירע במשימתו האחרונה, אשר ממנה לא חזר. יצחק היה צנוע וגישתו שקולה לכל עניין ותכונות אלה היו דוגמא ומופת לחבריו מהגרעין, יחד עם זאת היה מלא חדוות-חיים. מכל דבר בעולם היה נוהג להתפעל. הוא היה נוהג להתרחק מן המחלוקת ומן הקטטה ושמר על עקרונותיו. הוא שמר מצוות בקפדנות גם בתנאים הקשים ביותר. ביחידה הכירוהו בהתנהגותו למופת, כחייל וכאדם. הוא אמנם היה נחבא אל הכלים אך ביחידתו העריכוהו וחיבבוהו חבריו ומפקדיו, חילוניים כדתיים, רחשו לו כבוד אף כי לגביהם גילם יצחק את דמות הצעיר החרדי. תמיד ידע לעודד חברים במילתא דבדיחותא, בטפיחה על השכם ובעיקר בחיוכו. יצחק ניגן במפוחית-פה והיה שותף לכל שמחה. אחרי שסיים את תקופת הטירונות עשה כחצי שנה בהיאחזות בארותיים באזור ניצנה, ועד שיצא לאימון המתקדם עשה בקיבוץ חפץ-חיים. בנח"ל המוצנח צורף לקורס מפקדי כיתות, עבר קורס צניחה ובסופו הוענקה לו דרגת רב"ט. עד סוף שירותו בצה"ל עשה בקיבוץ שעלבים.
לאחר שיחרורו משירות סדיר בתחילת 1962 עבד בעבודות שונות לפרנסתו. הוא למד שרטוט-בנין ומאז עבד כשרטט. כעבור ארבע שנים נשא לו אשה ויחד הקימו את ביתם בבני-ברק; שם נולדו להם בת ושני בנים. מאז שחרורו הוצב לגדוד-צנחנים נודע ובו שירת שירות מילואים. במלחמת ששת הימים השתתף עם גדודו בכיבוש ירושלים. הוא היה אחד הראשונים שהגיעו אל הכותל המערבי. לימים אמר: "ברוך השם שזכיתי להיות בין משחררי ירושלים, בין ראשוני המתפללים ליד הכותל המערבי המשוחרר. עברתי את הקרבות הקשים בשלום. ודאי היו אלה התפילין שהחזקתי עם מחסנית של כדורים שהיו בכיסי. המחסנית נפגעה בכדור אך הוא נעצר; הוא לא פגע בתפילין ולא בסידור שהיה בתוך הכיס – וברוך השם, גם לא בי". כתום מלחמת ששת הימים שב יצחק לביתו – לרעייתו ולילדיו. הוא נתחבב על חבריו ובעיקר על שאינם שומרי מצוות. הם בקשו את קרבתו ולא פעם היו מבלים במחיצתו בלילות-שבת, בזמירות של שבת ובניגוני חסידים. כך היה גם בשירותו בסביבות יריחו ליד גשר דמיה. הוא מילא את חובתו באמונה וגם בתפקידי שמירה לא הרשה לזולתו למלא את מקומו בשמירה של שבת. "הגורל הצפוי אינו צריך לחול על זולתי", אמר – והכל הכירו לו טובה על כך.
במחצית נובמבר 1969 נקרא לשירות מילואים פעיל. אור ליום ח´ בטבת תש"ל (16.12.1969) נפגע טרקטוריסט בהפגזת המצרים ויצחק חש עם מפקדו לחלץ את הפצוע. הם היו חשופים להפגזה ובקרבת מקום נפלה פצצה וכך מצא את מותו, הוא – ועמו מפקדו והטרקטוריסט הפצוע. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בבני-ברק.
לאחר נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו בשם "אילן שנגדע;" חבריו של יצחק הנציחו את זכרו על-ידי ייסוד קופת גמילות-חסדים על שמו; לזכרו נערך שיעור של דף יומי בגמרא, אשר בו אומרים את השיעור רבנים וגדולי תורה.
