- 27
- סמ״ר
- גיגי
בן בלהה חיה ואברהם שמואל, נולד ביום כ"א באייר תשל"ט בחיפה. ילד שלישי להוריו, אח לחנוך, שושנה, יצחק, דוד וברכה.
כשמלאה לו שנה וחצי עברה המשפחה ליישוב מבוא חורון שבפאתי ירושלים ומאוחר יותר לשכונת גבעת מרדכי שבבירה. יהודה למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "ציון עזרי", בחטיבת הביניים "מקור חיים" ובבית-הספר התיכון "ישל"צ" – ישיבת ירושלים לצעירים. הוא היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "עזרא" בסניף "גיגי". בתום לימודיו התיכוניים למד יהודה כשנתיים בישיבת "עטרת כהנים" בירושלים.
בראש חודש ניסן תשנ"ט התגייס לשירות חובה בצה"ל והתנדב לצנחנים. בהיותו ישר, עדין נפש ומתחשב, לא הצליח להסתגל ל"ראש" הצבאי. לאחר כשנה וחצי יצא כ"הסדרניק" ללימודים בישיבת ההסדר "איילת השחר" באילת, שם למד כשלוש שנים. יהודה נשא לאישה את גבריאלה, ובני הזוג קבעו את ביתם במעלה מכמש שבאזור ירושלים. יהודה הצטרף לישיבת "לנתיבות ישראל" שתחילה מוקמה בקבר שמעון הצדיק ולאחר מכן עברה לנאות דוד. בחודש חשוון תשס"ו החל ללמוד ביוטכנולוגיה במכללת הדסה. יהודה היה אדם מלא וערכי, עדין, מתחשב ואוהב. הוא אהב את בני המשפחה, את החברים, את ארץ ישראל ואת התורה. הוא אהב ללמוד ולהוסיף ידע וניצל כל דקה פנויה ללימוד ולקריאת ספרים.
ליהודה היו עיניים כחולות וגדולות, ועל פניו נסוכים חיוך וצחוק. הוא הקרין חיות וחיוניות, ולמרות רצינותו זרם עם החיים בחינניות, דבר שחיבב אותו על סביבתו. הוא בלט בשקט שלו; היה זה שקט של מלאות, של עומק שקט שיש בו אמירה, היה חבר טוב ורכש לו חברים רבים. הייתה בו פשטות ונעימות, ועל אף שהיה בעל ידיעות נרחבות בתחומים רבים, מעולם לא גבה לבו. יהודה היה איש שיחה נעים ויכול היה לפתח שיחה ב"גובה העיניים" עם כל אחד: גדולים וקטנים, משכילים ופשוטים, דתיים וחילונים.
יהודה היה רודף שלום ורחק ממריבות. כאב לו לראות מריבות והוא נכון היה לוותר על דברים רבים כדי להשכין שלום במשפחה ובכלל. המשפחה עמדה במרכז חייו, הוא אהב מאוד את כולם ובכל השנים ששירת בצבא ולמד בישיבה דאג לשמור על קשר רציף עם בני המשפחה המיידית והרחבה והקפיד להתקשר בכל יום שישי להורים ולסבתות. לאחר שהקים משפחה משלו, השקיע מאוד בבית – בצד הפיזי כמו בצד הרוחני, היה לשותף מלא בעבודות הבית, שיחק ולימד את בתו הבכורה רעיה שולמית ואת בנו הצעיר רון אביחי. תכניותיו של יהודה להקים משפחה גדולה, ללמוד לימודי תואר שני ולהתפתח נגדעו בעודם באיבם… ביום ח´ באב תשס"ו, במהלך מלחמת לבנון השנייה, נקרא ב"צו 8" לשירות מילואים.
יהודה נפל במלחמת לבנון השנייה בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו והוא בן עשרים ושבע. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה. עם יהודה נפלו: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל (שמוליק) חלפון, סגן יוסי קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן דוד, רב-סמל מוטי בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, רב-סמל רועי יעיש, סמל-ראשון שי שאול מיכלביץ´ וסמל גריגורי אהרונוב. יהודה הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. הותיר אחריו אישה, בת ובן, הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
מתוך דברים שכתב גלעד בן שלוש, חברו של יהודה ללימודים במכללת הדסה בירושלים, ושראו אור בירחון "קול המכללה":
"ליהודה היקר ומשפחתו הכואבת, ישבנו יחד על ספסל הלימודים, תמיד הגעת נחוש ללמוד ולהצליח, תמיד ידעת לשאול במקום (אם בכלל), תמיד הבנת ודאגת להסביר לנו לכולנו את המרצים, ואת המתמטיקה העומדת מאחוריהם, ישבת בשקט וניצלת כל דקה פנויה, לא ראיתי אותך מבטל זמנך לרגע, אם הייתה הפסקה קלה של חצי שעה תמיד נמצאת בכיתה לומד או מטלפן לאשתך גבריאלה המקסימה שבאה למכללה ויחד נסעתם הביתה למכמש. הספקת להחזיק משפחה, ללמוד חמישה ימים ארוכים בשבוע ביוטכנולוגיה, לעמוד בכל המטלות וללמוד לימודי קודש. תחסר לנו יהודה עם התמימות הנבוכה שלך, עם טוב הלב והאכפתיות שלך. בהתחלה לא הכרנו אותך – ראינו אותך מגיע ויושב בכיתה עם מעיל הדובון הירוק והקיבוע לכתף הפגועה שלך, דיברנו בינינו על מילואים כשקראו לי ואתה אמרת שלמרות שקיבלת פטור אם יצטרכו אותך בגדוד אתה תלך עמם ותעשה כל מה שתוכל בכדי להקל עליהם במגבלות האפשר. כך דווקא אתה, שלא התגייסת כלוחם חוד החנית, נפגעת בעורף במוות כואב ולא מחויב המציאות. אתה שהיית הטוב בכיתה גם בידע מופלג ובמיוחד בדרך ארץ ומעבר לכך טוב לב וצניעות אמיתית.
יהודה אזכור אותך ואת מידותיך הטובות ואקח אתי את כל הרגעים ואת תכול עינייך עד יום מותי."
יהי זכרו ברוך
