בן רבקה בת-רפאל ויצחק שלמה פרנקנטל. נולד ביום כ´ בחשוון תשל"ה(5.11.1974) בתל אביב וכונה אריק בפי כול. ילד פיקח, שנון וחריף, בעל יופי נדיר. בהיותו בן ארבע עבר עם המשפחה למושב גמזו, הממוקם ביער בן שמן, והיה למושבניק מן השורה – טייל בשדות, גדל בין בעלי-חיים, נשם את ריח הרפת בכפר דניאל הסמוך והכיר חברים חדשים. את שנות לימודיו הראשונות עבר בבית-הספר "שלהבת" שבקיבוץ שעלבים. מעשי הקונדס של אריק היו לשם דבר, אך הוא גילה גם רגישות, רצינות ויכולת חשיבה מעמיקה. לקראת סיום לימודיו היסודיים התלבט היכן ימשיך ללמוד, כיוון שלא רצה לבזבז את זמנו לריק. בהיותו אדם תכליתי וסקרן, השואף למצוא פתרונות לשאלות המעסיקות אותו, החליט כי ימצא את מקומו בבית-ספר המשלב לימודים ועבודה, חברה והלכה, וכך בחר ללמוד בחברת הנוער שבקיבוץ עלומים, שם עשה שלוש שנים. הוא התמסר ללימודים תוך שהוא משלב חיי חברה ועבודה לצד חריצות, קימה בשעות מוקדמות לצורך חליבה, ומעל לכל – הפגנת מוסר עבודה גבוה ויושר אינטלקטואלי ללא פשרות.לפני גיוסו הביע רצון ללמוד לימודי יהדות, ולאחר בדיקות רבות החליט ללמוד בישיבת הקיבוץ הדתי "מעלה גלבוע", שם למד, חקר ודרש, התפלפל ועיין בכל רזי היהדות. אריק לא חשש לשאול על התנאים והאמוראים, לא היסס לערער קביעות הלכתיות, תוך שהוא מסתייע בבעלי מורשת יהודית. אריק היה מחסידיו של הפרופ´ ישעיהו ליבוביץ´ ואף ביקרו מספר פעמים בביתו וניהל עמו שיחות פילוסופיות מעמיקות.
במהלך שנות חייו הקצרות, ארגן קייטנה לילדי עולים, חקר בנבכי ההיסטוריה וניסה להוציא מ"פח הזבל ההיסטורי", כהגדרתו, אישים שהשפיעו במהלך חייהם ומתוקף אישיותם על המרקם החברתי שהתהווה בארץ ישראל. לאריק היו חברים מכל גווני הקשת, החל מפעוטות וכלה בבני שמונים-תשעים, עמם עמד בקשר והרבה שיג ושיח. אריק התעניין בהיסטוריה העולמית והישראלית וישב שעות וימים בספריות. כמעט לא היה שביל היסטורי או נתיב מהעבר, שלא נחקר ונלמד על ידו. הוא הרבה לכאוב את כאב החיפוש. אחד המוטיבים שלו היה: "אם אני אני, בגלל שאני אני, ואתה אתה, בגלל שאתה אתה, אז אני אני ואתה אתה. אך אם אני אני בגלל שאתה אתה, ואתה אתה בגלל שאני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה".
אריק השתדל בכל מאודו להיות מחובר לעצמו. הוא חש חיבור ותואם לרוחו של רבי נחמן מברסלב, כמו גם לרבי מקוצק, וגם לניטשה, למרטין בובר, להיינה, כמו גם לארתור היילי ולסופרים אחרים בני ימינו. הוא הרבה לטייל ברחבי הארץ ובמדבר יהודה ואף שימש כמדריך טיולים. אריק העז ועשה את שאחרים חולמים לעשות וחוששים. אהבת האדם היתה טבועה בנפשו והוא התייחס בכבוד לכל אדם, גם אם לא הסכים למעשיו ולדבריו. הוא האמין בשלום וקיווה לראות בהתגשמותו, רכש חברים בדווים שפגש באדמות גמזו, הרבה לטייל באיזור מודיעין, ונראה כי לא היה טוב ממנו בהכרת השטח. אריק הרבה לכתוב שירים ומכתבים לחברים ולחברות. כתביו מעמיקים ומלאי הומור – גם אם לעתים שחור. אריק תמיד התבטא: "כשאני אפול בצבא"… וניבא את עתידו. הוא אף ביקש שכאשר ייפול בצבא, יעמדו מסביב לקברו וישירו: "פה קבור הכלב…". הוא השתייך לתנועות נוער רבות: נוער "מימד", נוער "עבודה", נוער "מר"צ", נוער "עזרא" ונוער "נתיבות שלום".
כמי שגדל בבית בו אהבת עם ישראל ואהבת הבורא שזורות זו בזו, שאף לתרום לחברה הישראלית מאישיותו ופתיחותו. חלומו היה להיות פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה ולהגיע לעמדות השפעה בפוליטיקה, כדי שיוכל לתקן את הטעון תיקון מבחינת יחסי דתיים-חילוניים, יהודים וערבים, מדינת ישראל ומדינה פלשתינית. אריק הרבה לחייך ולהעניק מטוב לבו לכל אדם. בוגר היה בהשוואה לחבריו ולאחר מותו הודו, כיצד חזה דברים, שרק במרחק של שנים הגיעו לתודעתם. לאריק היו יחסים מיוחדים ועמוקים עם בני משפחתו. עם אביו נהג לדבר באופן גלוי על כל דבר. קשור היה מאוד למשפחתו.
אריק התגייס לצה"ל בתחילת חודש אפריל 1994 והיה חניך בקורס נהגי טנק, בבסיס ההדרכה של חיל השריון. ביום 6.7.1994 יצא מיחידתו לצורך בדיקה רפואית ועצר טרמפ באיזור צומת ראם. יושבי הרכב, שחבשו כיפות ודיברו עברית רהוטה, לא עוררו את חשדו ואריק עלה לרכב. זמן קצר לאחר שהחלו לנסוע התברר כי מדובר בחוליית מחבלים מארגון החמאס, שביקשו לחטוף חייל. תוך כדי מאבק פתחו המחבלים באש לעבר אריק והוא נהרג. ביום כ"ח בתמוז תשנ"ד (7.7.1994) נתגלתה גופתו של אריק במבנה נטוש בכפר עקב, באיזור רמאללה, על ידי ילד שעבר במקום וראה סימני דם. אריק הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. על מצבתו נחקק: "נפל בקרב באיזור רמאללה". אריק הותיר אחריו הורים, שלושה אחים – חננאל, אופיר והדר, ואחות – איילת. בן תשע עשרה שנים היה בנופלו. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אהוד ברק: "אריה צבי זכרונו לברכה, תואר על-ידי מפקדיו כחייל בעל רמה אישית גבוהה, בעל מוטיבציה, מלומד, חרוץ, מסור וחברותי, המוכן להשקיע ומאמין בצדקת הדרך, ייחל לשלום אך התכונן למלחמה".
אלוף משנה ציון ספיר, מפקד היחידה בה שירת אריק, כתב למשפחה: "בתקופת שירותו הקצרה בחיל השריון – בטירונות ובמקצועות, הפגין אריק מוטיבציה גבוהה לשרת כשריונאי ואף להתקדם לתפקידי פיקוד. אריק שמר תמיד על מורל גבוה בקרב חבריו למחלקה, הקרין מנהיגות, ביטחון והשרה אווירה טובה. רמתו האישית הגבוהה בלטה מאוד במחלקה ובפלוגה והדבר בא לידי ביטוי בהתרשמותם של מפקדיו וחבריו." המועצה המקומית גבעת שמואל הוציאה חוברת זיכרון בה מתוארת דמותו של אריק.
בעיתונות נתפרסמו כתבות שסיקרו את חטיפתו ורציחתו של אריק וכן התפרסמה כתבה על אביו, שהקים ארגון התומך בתהליך השלום וקרא למשפחות של נפגעי הטרור להצטרף אליו. אמו, הקימה אתר באינטרנט על שמו : www.arkline.com/arik/zicaron.html האתר מכיל שירים שכתב אריק שתורגמו לאנגלית, תמונות וסיפורים מתחנות שונות בחייו וכן דברים שכתבה לזכרו. שירו של אריק, "מכתב לאלוהים": "לא אומר לך את אשר לא על לבי / לא אקריב קורבנות שלא באו מעצם היותי / לא אבקש בקשות שמעבר לכוחי / אתה לי כלי? האם אתה הדרך שלי אל עצמי? / לא למדתי מהם תפילות / ואף פעם לא פתחתי מרצוני החופשי סידורים או מחזורים, סתם תפילות/ כל יום בשבילי הוא כל החגים/ כפרות, שמחות, שופרות, קריעת גזרי דין./ למדתי לדבר אלי / ואחר כך למדתי לדבר רק מה שרחוק מלבי / בשיחות עם אנשים ואחר בשיחות אתך/אחד בפה ואחד בלב – האם זו דרכך?"שיר נוסף שכתב אריק, "תמונות, איש אחד, והשיר הזה": "חיוך שקפא/ מפל שמימיו נעצרו/ קול שדמם/ ונוף שהוקטן/ גירוי לזיכרון/ פוטנציאל של סיפור/ניסיון להעביר – כשלון להעביר.// איש אחד, אותו אחד שהחיוך שלו קפא/ שמי המפל על ראשו זרמו/ שמע את הקול/ זוכר בלי גירוי/ סיפור בעצמו/ מנסה להעביר/ וזה הסיפור.// והשיר הזה כמו חיוך שקפא/ כמו מפל שנעצר באמצע הזרימה/ ורוצה לזרום, להעביר/ בשיר מקטין את הנוף של עצמו/ מצטמצם למילים/ אבל מנסה לזרום ולשטוף מחסומים/ ושוטף ושואף".
