- 21
- סגן
- שלהבת
בן יצחק ואהובה. נולד ביום ד' באדר א' תש"ח (13.2.1948) בירושלים הנצורה. בן חמש היה כאשר נתקבל לכיתה א' בבית הספר "מעלה" אשר בו סיים את לימודיו היסודיים.
לאחר מכן למד ב"ישיבה" התיכונית "נתיב מאיר" בה גמר את לימודיו והוא אך בן י"ז. שנה אחת למד ב"ישיבה" הגבוהה "כרם דיבנה". בלימודיו עשה חיל וגרם נחת רוח מרובה להוריו. אהב מוסיקה ופרט על פסנתר ותחביבו היה בניית דגמי מטוסים. לצה"ל גויס ביולי 1966 במסגרת גרעין "שלהבת" של תנועת הנוער "עזרא".
ביום גיוסו, כשנפרד מאמו לפני צאתו, לצבא, אמר: "אמא, אף לא שערת שיבה אחת בגלל! אל תדאגי, הכל יהיה בסדר". לאחר הטירונות נשלח לקורס מ"כ. כמ"כ הדריך בבסיס טירונים של הנח"ל ובהיאחזות "מעלה הגלבוע".
תוך זמן מועט הפך להיות אחד מהחבר'ה. הוא אמנם הצליח לשמור על מעמדו כמפקד אך היה משתתף בשיחות עם חבריו בערבים, יושב בצוותא על כוס קפה והיה מתחלק בחוויות עמהם. היה מקשיב ומספר, מטייל בחברתם – ואף "השתולל" בתוכם ללא כל מחיצות. אולם בשעה שקיבל על עצמו את תפקידו כמפקד היה מדקדק ושמר שמירה עירנית על כל פרט בשעת מילויו. בעבודה הלילית היה מראה את דאגתו לחיילים השומרים כשהיה מתלווה לחיילות בסיוריהן כדי לחלק לשומרים קפה חם למען ייהנו השומרים מן הקפה. סיורים אלה היו מתובלים בדברי בדיחות והדביק את הבנות בעליזות ששרתה עליו. במלחמת ששת הימים לחם בחזית רמת הגולן.
מן המלחמה כתב: "אל דאגה! אני אומר שנית אל דאגה, מה שאני רואה לנגד עיני יכול לתת מספיק אומץ לפחדן שבפחדנים ולכל אחד במדינה".
לימים יצא לקורס קצינים וכאשר סיים את בית הספר לקצינים הוצב לחטיבת "גולני". הוא הגיע לדרגה של סגן-משנה אך ביום י"ב בשבט תשכ"ט (31.1.1969) נפל בסיור לילה בשעת מילוי תפקידו. זה היה ברמת הגולן. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן.
מפקדו כתב עליו ותיאר את דמותו: "אבי שירת ביחידתנו כקצין מטה וכמפקד מחלקת מרגמות. בשני תפקידיו אלה היה קרוב אלי יותר מאשר שאר הקצינים הצעירים ביחידה – הן משום אופי התפקיד והן משום אופיו המיוחד. כקצין מודיעין היה פעיל ומפעיל, מלא מרץ ורעיונות חדשים לבקרים. ירד לעמקם של דברים ביסודיות ובתבונה. לאחר שהגיע למסקנה כי יש מקום לשיפור ולהשלמה לא היסס להביע את דעתו ולהציע. לעתים היה נאבק עם חבריו ומפקדיו כדי לשכנעם בצדקת דרכו – וכל זאת בלהט, באמונה ובהכרה של צדקת דרכו. במקרים רבים קיבלתי את דעתו בניגוד לדעתם של אחרים, בכירים ממנו בתפקיד ובדרגה. כמפקד מחלקת מרגמות היה אבי ממש פנומן, קיבל מחלקה מעורערת אשר היתה ללא מפקד חודשים רבים ותוך פרק זמן מינימלי ובתנאי אמון קשים הצליח להביאה לרמה הגבוהה ביותר. מחלקתו סייעה לגדוד ולפלוגות בכל אשר עשתה בצורה מקצועית וחברית למופת… אבי לא היה מ"מ רגיל בגדוד … כולם הכירוהו וכולם אהבוהו. תמיד התעניין בנעשה בגדוד ולחץ עלי בכל פעילות. מתנדב היה לכל תפקיד. נפילתו היתה אפיינית לדרכו. כאשר היה צורך לצאת לסיור לילה ברמת הגולן ונהג הרכב לא היה כשיר לכך התנדב הוא לצאת במקומו. נזכור אותו כאחד מטובי מפקדינו ונמשיך דרכו באמונה".
ב"ישיבה" התיכונית "נתיב מאיר" הוקם חדר עיון על שמו. בקבוצת שעלבים קיימת ספרייה על שמו ועל שם חברו (מיכאל גרוס). חבריו וידידו תרמו ספרי קודש לישיבה "כרם דיבנה". במלאת שנה לנפלו הוציאו חבריו בגרעין "שלהבת" של תנועת הנוער "עזרא" עמודי זכרון שהצטרפו לחוברת והיא נקרא "אביעזר".
זמן מועט אחרי נפול אביעזר נפטר אביו מרוב יגון ואבל כבד.
לאהובה הלוי-לוין, אם בישראל,
ביראת הכבוד וברוח נפעמה אני כותב אליך שורות אלו, כהד מועט לכל מה שנצרר בצרור הדפים הללו, דפי זכר אביעזר בנך.
מה הופלאה הדמות הנשקפת מתוך הדברים, כמה קצר אך כמה רב-פנים הוא פרק-חיים זה אשר נקטע בעוד השחר פרוש עליו. עוד הוא פרק של ראשית וכבר הוא שלמות כה טבעית אך כה מיוחדת בצירופיה, בהתמזגות זו של טעמי מורשת עתיקה עם חיבת נעורים, של נפש פתוחה אל עולם ואל אדם, אל חובות הזמן הקשות לשאת בהן שכם אחד עם כל השאר, ועם זאת נפש מכונסת פנימה, שומרת עיקרים שלה וקשובה להם.
עד שניות החמדה של האומה ועם גנזי יגונה וגאונה יהיה שמור גם ספר אביעזר. ואת, אשר גם פני האב, צופות בך מתוך ספר זה, יחד עם פני הבן, הלא את שניהם את נושאת בלבבך, עם שאר אוהבים ושומרי זכר, עם אחות ואח וחברים. וכל מה שסופר בדפי-ספר זה, עם כל מה שנשאר אלם, הלא יהיה חרות על לוח לבם של העם והארץ הזאת.
מכבדך ידרוש שלומך,
