שמי ציפי פלורסהיים, ידועה בין חברי גרעין "שלהבת" יותר כציפורה רוטנברג. נולדתי 10 ימים מאוחר מדי, 10 ימים שלאחר קום המדינה. איזה פיספוס...

משפחתי עלתה לארץ בשנת 1951 והשתקעה בשכונת בית הכרם בירושלים.

חמשת אחי ואחיותיי החלו ללמוד בבית הספר חורב וכמובן שהצטרפו לעזרא שבאותה תקופה היה לה סניף אחד בלבד ברחביה. מובן שהלכתי בדרכם, מה שכלל הליכה של לפחות שלושת רבעי שעה בשבת לסניף, אבל הייתי "מכורה" לסניף ואת רוב השעות פנויות העברתי שם. כחניכה, כמדריכה, וכבמאית ב"נשף חנוכה" שבימים ההם כלל הצגה גדולה באולמות הנחשבים ביותר בירושלים. הדרכתי קבוצה של חניכים מאנגליה שבילו את החופש הגדול בארץ, וכך הכרתי נוער שונה לגמרי, ועל הדרך שיפרתי את האנגלית שלי. ההמשך הטבעי היה כמובן שירות לאומי בקיבוץ "שעלבים". בגרעין שלהבת שכלל 70 בנים ובנות, והיה הגרעין הגדול ביותר בזמנו.

שבועיים לפני תחילת מלחמת ששת הימים טיילנו במדבר יהודה ובדרך חזור ראינו את שיירות הטנקים שפתחו את תקופת ההמתנה. בשבת לאחר מכן התחיל גיוס הבנים וגם חברי המשק גויסו בצו 8 כל אחד ליחידתו. נשארנו הבנות והמשפחות וכיתת הכוננות של המשק. לימדו אותנו להחזיק רובים צ'כים, (להחזיק כמשמעו כי לירות לא למדנו). המלחמה עצמה הסתיימה אצלנו לאחר יממה בו נכבשה לטרון. מאוחר יותר שמענו שהייתה פקודת מבצע בלגיון הירדני שהורתה על הריגת כל הנשים והילדים בקיבוץ, עוד נס.

אפשר לומר שהאירועים של הימים ההם, במיוחד במסגרת הקיבוץ והסניף עיצבו את השקפת עולמי בשנות נערותיי וכאשה צעירה וגם לאחר מכן. ועד היום, לאחר שרבים מאתנו עברו כבר את ה-70 אנחנו שומרים על קשר, יש לנו קבוצת וואטסאפ של הגרעין, וכמה מאתנו נפגשים אחת חודש ללימוד משותף.

עברו שנים, נישאתי למרק פלורסהיים מניו יורק וחייתי בארה"ב כ 10 שנים. היה לא קל. חזרנו ארצה השתקענו בשכונת רמות בירושלים למרות שהסניף של עזרא היה מרוחק יותר מאשר הסניף של בני עקיבא, כל חמשת בנותיי הצטרפו לעזרא, כולל להדרכה וכולן יודעות לשיר את "פה נעבוד צורנו" עם כל המלים ועם הזיוף הקבוע.

אני ובני גילי נולדנו כבר במדינת ישראל ב"ה. אבל לכולנו היו הורים, דודים או מכרים שנשאו על ידם מספר וכולנו היינו במידה מסוימת דור שני. התודעה הזאת של הנס הגדול שקרה לעמנו צריכה להיות הבסיס של חינוך דור ההמשך. עדיין העבודה רבה, בין השירים ששרנו היה גם "קבלו המטרה של העזרא לבנות ארץ ישראל ברוח התורה" (היה גם היי, בסוף) גם היום זו מטרה ראויה בעיני. לא חייבים להגשים אותה דווקא בקיבוץ, אבל התיישבות קובעת בסופו של דבר את גבולות המדינה. כל אחד, ובעיקר הנוער חייב בתרומה משמעותית בצבא ובשירות הלאומי ואחר מכן במעורבות אמתית שתקדם אותנו להיות עם סגולה. מבלי להסתגר בחומות ,ותוך מאמץ להשתתף באופן שלם בכל הפנים השונות של החיים בארץ ועם הפנים לאחינו בגולה.

אני שמחה שההנהלה הארצית הנוכחית משתמשת בטכנולוגיה החדשנית מנסה לשמור על קשר עם הוותיקים, ומחפשת דרכים חדשות לחנך לאותם ערכים ישנים וטובים. מקווה שתגדילו את חלקכם בעוגת תנועות הנוער של המדינה.

תסלחו לי על ההשתפכות הנוסטלגית, אבל היה כיף לשתף

ועכשיו כמתחייב בסיום נאום כזה

חזקו חברים