זהו זה, נרשמתי לאוניברסיטה.

אחרי שנתיים של שירות לאומי ושנתיים בבית המדרש (אל תגלו לאמא), כשכל החברות שלי כבר עם רגל אחת מחוץ לתואר, זה לא שהתבטלתי (למרות שאולי גם זה בסדר), אבל עדיין- ביחס לחלק מבני גילי הצעירים, נדמה שנשארתי הרחק מאחור.

חברתה הטובה ביותר של הסטודנטית הינה הדחיינות, ואני, לצורך העניין, בעלת יכולת ריכוז נדיפה להפליא, או כמו שקוראים לזה בשפה המקצועית- בעלת 'הפרעת קשב' (להבדיל ממופרעת, כמובן).

ניגשתי להתכונן לתואר בחריצות (מותר להגזים?) ובשלב הראשון גיליתי להפתעתי שמשימת הרכבת המערכת מוטלת על האדם שיעשה זאת בצורה הכי פחות טובה, כלומר- עליי.

'זיהוי מכשול ראשון-בוצע' הרהרתי- וניגשתי לתרגול בחשש. לאחר ביצוע בינוני, טפחתי לעצמי על השכם והאגו. למחרת- גיליתי להפתעתי שהתרגול לא נשמר (זו לא הייתה הפתעה לשאר הסטודנטים) עודדתי את עצמי בעזרת משפטי העצמה נבחרים וניגשתי בשנית למשימה. ביצעתי מספר התניות חיוביות וחזרתי בשמחה אל הפיג'מה.

בזמן אמת הצלחתי בקלות יחסית (נהמתי בתסכול רק פעם אחת) לבצע את המשימה, רשמתי לי את הפרטים וריחפתי לי הלאה, מזכירה לעצמי בדחיפות שההזדמנות האחרונה לשינויים היא בתאריך כך וכך בין 00:00 ל04:00. החבר'ה מהתואר העירו הערות מחכימות בוואטסאפ – כך נודע לי ששכחתי את כל הדברים החשובים.

מבט בשעון גילה לי שכבר אחרי חצות. עדיין לא כיבו את הירח או את המחשב. בירכתי את עצמי על מזלי ופתחתי פתח לשטן- איזה יופי זה כשמתכוננים, הכל מצליח. (כוחי ועוצם חריצותי העכירו את האווירה). נכנסתי אל הפורטל ושיוועתי למציאת מוצא. מאחר ואני בעלת תושייה סבירה, רעננתי את העמוד, ניסיתי שלל אפשרויות, לחשתי תפילה, חזרתי לדף הבית----

וגיליתי שפספסתי ביום, ככה זה- תאריכים מתחלפים. בדקתי בלוח השנה והבנתי פתאום שאלול עומד להיגמר.

ככה זה בעצם עובד בעולם של הגדולים: הסליחות הפכו להתנצלויות קטנות. כן, חטאנו לפניך, יש מצב להארכת זמן?

ולרגע חזרתי אחורה, אל שנת השירות הראשונה שלי, ניסינו בדירה לארגן קצת אלול, קצת נשמה יהודית בוערת טובה כזו, לפחות. ובאותם ימים כל בוקר היה התחלה חדשה, ומאבק מלא באידאלים- חובת ההוכחה היא עליי, וזה אפילו הצליח לפעמים. וכל תפילה שהצלחתי להתפלל הייתה כמו טיפוס על הר, כמה קל היה להתכוון, הדמעות זרמו באופן טבעי ותחושת השליחות פעמה בעוצמות.

בבית המדרש למדתי לכוון את הלהבות, לדייק את המעשים.

היה לי ממש טוב עם זה, הרגשתי שבסך הכל אני מבינה ויודעת לפחות מה הכיוון הכללי. מחיאות כפיים לעצמי וכל הכבוד ואיזה יופי. אבל בתכל'ס? המשימה האמיתית עוד מחכה- להביט למציאות בעיניים. לכבות מניפולציות ודמיונות בלי לאבד את החיות שבמעשים.

שיפה תהיה השנה,

ואם אפשר- רק טיפה שונה, שגרתית יחסית.