עם של גיבורי על?

---

חילי טרופר מוטרד מהפרופורציות בין הכתרת "גיבורי" תרבות,

לבין דחיקתם של מקבלי הצל"שים 

 כז' אלול התשס"ז

בתחילת השבוע שעבר חולקו עיטורים וצל"שים לגיבורי מלחמת לבנון השנייה. ההכרזות הפומפוזיות שיווקו לנו שמדובר בגיבורים של כולם. האמנם? האם הם באמת גיבורי האומה? נראה, שעל עצם מעשה גבורתם אין חולק, אך כדי שהם יהיו גיבורי האומה – האומה צריכה לראות אותם בתור שכאלה.

והאומה, לפחות חלקים נרחבים בה, בעיקר מעצבי דעת הקהל ומובילי דעה, לא ממש רואים אותם בתור שכאלה. פרגון מקומי, מילה טובה, טפיחה על השכם ואפילו מוסף חד-פעמי של עיתון אינם הופכים אנשים לגיבורים של האומה.

הרי ברור לכל שבאקלים הנוכחי, השמות והסיפורים יישכחו בעוד זמן לא רב. סמ"ר אביחי יעקב או סרן חנוך דאובה או רב-סרן רועי קליין ז"ל, הם שמות שכבר עתה לא שגורים על שפתיים רבות. בבית ספר בו נתתי הרצאה לאחרונה, קיבלתי שיעור טוב על זיכרון ונצח. היה זה תלמיד, שבמהלך השיחה אמר לי משפט בנוסח: "נו איך קוראים להוא, זה שקפץ על הרימון והציל ת'חברים שלו". לא הוא ולא חבריו הצליחו להיזכר בשמו של רועי קליין ז"ל. הנה אנו כבר שוכחים. ספק רב אם אותו תלמיד היה אומר משפט בנוסח "נו, ההוא מכוכב נולד, זה שזכה במקום הראשון, מה שמו". הוא וחבריו בוודאי זוכרים היטב את שמו של בועז מעודה והזוכים שקדמו לו.

גיבורים אמיתיים, גיבורי תרבות אמיתיים הם אנשים שזוכרים – אותם ואת פועלם.

נדחקים לשוליים

גם עבור האנשים בערוץ 2 למשל, כנראה שמקבלי האותות הם לא ממש גיבורים. אחרת קשה להסביר מה עבר להם בראש כאשר הם החליטו לחדול משידור הטקס המרגש בהיכל התרבות ולעבור להמשך תוכנית השידורים הרגילה, כלומר: לשעשועון טלוויזיה נוסף. כמובן, שאף בר דעת לא היה שוקל לחדול מסיבה כלשהיא את שידורי תחרות הגמר של כוכב נולד, נניח. ככה מתייחסים לגיבורי תרבות אמיתיים – לא חודלים אותם באמצע. צופי ערוץ 2 לא יכלו לראות את הרגע בו עולים שרה, אשתו של רועי קליין ז"ל ואביו אהרון לקבל במקומו את עיטור העוז. מתברר, שיש דברים חשובים יותר. מתברר, שמדובר בגיבורים בעירבון מוגבל.

התנהגות זו של ערוץ 2 מסבירה היטב כיצד סיפור שלכאורה היה אמור להפוך למיתולוגיה ישראלית, סיפורו של מפקד נערץ, שהשליך עצמו על רימון מתגלגל ובכך קיפח את חייו שלו אך הציל חיי אחרים, נדחק לשוליים וזוהרו מציץ רק מדי פעם מעל למים הרדודים שאנו מתנהלים בהם.

כנראה שמעשים ומושגים דוגמת גבורה, אומץ, נתינה והקרבה מביכים כאן לא מעט אנשים. לא מביכים משום גודלם של מעשי הגיבורים, אלא משום קטנותם של האנשים המביטים בהם. אפילו זעקת "שמע ישראל" תוך כדי השתטחות על רימון היא משהו שנתפס כארכאי בעיני רבים. לא משהו ששווה להתעכב עליו.

בטקס נשא דברים בשם מקבלי האותות סרן חנוך דאובה, שאת כל מעשי הגבורה שלו במלחמה עשה מבלי לשמוע, משום ששמיעתו אבדה במהלך הקרבות. ככה זה כשמה שנוחת סביבך הם פגזים ולא זיקוקין המופרחים לשמים בעת הכרזה על מנצח בתחרות שירה. את נאומו של דאובה ניתן להגדיר ברוח הימים האלו כגס ממש. היו שם מילים דוגמת עם ישראל, תרומה, מולדת, ציונות, יהדות והתנדבות – מילים שבחסותם של כל מיני פובליציסטים מודאגים הוצאו מתוך השיח הישראלי.

גבורה במיקרוסקופ

נאומו של דאובה סייע להגדיר היטב את המאבק הערכי המתנהל בימים אלה: בין מי שכל גינוי של השתמטות או סרבנות נתפס בעיניו כ"יציאה מפרופורציות" או "קטנוניות", לבין מי שרואה במעשים מסוג זה סכנה אמיתית וכשל מוסרי חמור. בין מי שגיבוריו הם דאובה, אביחי יעקב, ד"ר איגור רוטשטיין ז"ל ורועי קליין ז"ל, לבין מי שגיבוריו הם גיבורים של רגע, של קוקטיילים מתוקשרים, של רכילויות חמות, של רדידות ושטחיות.

הדברים לא נכתבים מהמקום הטהרני שפוסל כל תוכנית טלוויזיה או מגזינים צהובים. לעיתים זה נחמד, בועז מעודה הוא כנראה טיפוס סימפטי ומי מתוך הפיינליסטים שאהבת – השירה שלו לא החליפה את האהבה והתרומה למדינה. אין לי דבר וחצי דבר נגדו. אך אלה, סימפטיים ככל שיהיו, לא צריכים להיות הגיבורים שלנו. לא המודל, לא התקווה, לא אמת המידה, לא גיבורי תרבות ובוודאי שלא סמלים לאומיים.

ברשימות האין-סופיות של 100 האנשים המשפיעים או החשובים בישראל ראוי ששמותיהם של מקבלי העיטורים יופיעו ולא שמותיהם כל מיני בדרנים, שאת תרומתם לחברה ולתרבות ניתן לזהות אולי רק באמצעות מיקרוסקופ חד במיוחד.

על שערי העיתונים, ברשימות של מכבדי אירועים ובלוחות המודעות בתיכוני ישראל, טוב אם יופיעו החבר'ה מקבלי הצל"שים. כך נוכל לדעת שהם אכן גיבורי האומה. יתרה מזאת, בסיום הטקס הצטלמו 38 מקבלי האותות לתמונה קבוצתית. לו הייתי אני עורך עיתון או מי שידו משגת, הייתי מדפיס את תמונת הגיבורים ומצרף אותה לעיתון ביום שישי הקרוב. אולי כך, ליד תמונות מנהיגים שמכזיבים פעם אחר פעם ותלויות במשרדים, בבתי הספר, במוסכים ובלשכות מפוארות תתנוסס גם תמונה אחת של מנהיגי אמת, כאלו שמזכירים לנו מאין אנחנו באים, מדוע אנחנו כאן ולאן אנחנו צריכים ללכת.

ערב הכניסה לשנה החדשה בה נציין 60 שנה לעצמאותנו ראוי כי נשאל את עצמנו מי הם גיבורי התרבות שלנו? מי הוא גיבור אמיתי ומי מוציא למושג הגבורה שם רע? באופן היפותטי ייתכן שזה הולך ביחד: שחקנים ובדרנים מוכשרים עם גיבורי אמת שמחרפים נפשם. בפועל, זה כנראה מסובך יותר. בפועל, גיבורים של פיקציה, שלא ברור על שום מה זכו בתואר המכובד של גיבורים מחליפים ודוחקים את הגיבורים האמיתיים. תשאלו את צעירי הדור הבא, את 40 אלף הנערים והנערות שהניפו ידיים אל על בחופי הכנרת או את אלה ששבו לבתי הספר עתה או אפילו את החבר'ה בערוץ 2 על השמות והסיפורים. חלקם אולי ידעו לענות, רבים אחרים לא.

"נו איך קוראים להוא, זה שקפץ על הרימון והציל ת'חברים שלו?". קליין קראו לו. רועי קליין ז"ל.