חשק אילנות

---

"חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, שעיקר תוקפו מובלט בעץ החרוב" (מגד ירחים,

 חודש שבט)

מה בין חשק לחפץ?
מה מיטיב עם הדורות הבאים?
איך זה קשור לעץ החרוב?

האם יש מציאות שעץ לא מטיב עם הדורות הבאים?

הרב נריה במאורות הראיה

הרב רומז כאן למסופר במסכת תענית (כג, א): יום אחד היה חוני המעגל הולך בדרך, ראה אדם נוטע חרוב, שאל אותו: לכמה שנים ישא פירות? השיבו: בעוד שבעים שנה! שוב שאל אותו: וכי סבור אתה שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו אדם: עולם זה מצאתיו עם עצי חרובים, כשם ששתלו אבותי למעני, כך אני שותל למען בני.

וכיוצא בזה מצינו במדרש תנחומא פרשת קדושים: כי תבואו אל הארץ ונטעתם (ויקרא יט, כג) – אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא ניטע, אלא הוו זהירים בנטיעות כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי? מה אני עומד ומתייגע לאחרים, למחר אני מת – – לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

ונשמע פתשגן הפתגם וביאורו, מפי אחד הפרשנים המצוינים של משנת הרב וסוד שיחו, הרב עוזי קלכהיים (שליט"א) [ז"ל], מחבר ספר "אדרת אמונה", במאמרו "באר מגד ירחים" (קובץ ה"איה, ירושלים תשכ"ו, עמ' קערז: באר מגד ירחים, עמי נז-ט):

חשק נטיעת אילנות שמחת היצירה בנטיעת עצי מאכל – נובע על פי רוב מעולם החומר. החשק קשור לעולם החושים, "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים", והנוטע מתכוון להנאתו הוא, לזכות בפירות העץ למאכל, למלא תאוות האכילה בפירות העץ. ברם, כיוון שפעולה זו משכללת את העולם ומוציאה אותו מחורבנו, הרי בשורשה של פעילה זו, יש קשר לכל היש, השואף לעילוי ותיקון, לכן נובע "חשק" זה בכללו גם מ"חפץ הטבת הדורות הבאים".

אמנם בנטיעת עץ החרוב, שאת פירותיו ישא לאחר "שבעים שנה", שהם תקופת חיי האדם, מתגלה חפץ זה בטהרתי. שכן הנטיעה נעשית לא לשם הנאה פרטית אישית, אלא רק לשם "הטבת הדורות", כתשובת הזקן לחוני המעגל.

לא במקרה מסמל עץ החרוב את ההסתפקות במיעט, ואת שלילת חיי המותרות שבהנאת הגוף, כי משעת נטיעתו היתה כאז נטיה אידיאלית. תיקון העולם השלם יבוא, כשיתעלה האדם מ"חשק" פרטי ל"חפץ" כללי, לשאיפת "הטבת הדורות", כשיתרומם ממגמה אנוכית פרטית הגובלת בעולם התוהו, לשאיפה כללית מאוחדת, שכולה תיקון עליון.

קראו את המדרש הבא שמובא במדרש רבה על קהלת-

"ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו": בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך, ולא עוד שאת גורם מיתה לאותו צדיק.

משל משה רבנו למה הדבר דומה? לאשה עוברה שהיתה חבושה בבית האסורים, ילדה שם בן, גדלה שם ומתה שם, לימים עבר המלך על פתח האסורים, כשהמלך עובר התחיל אותו הבן צווח ואומר אדני המלך כאן נולדתי, כאן גדלתי, באיזה חטא אני נתון כאן איני יודע. אמר לו, בחטא של אמך. כך במשה, כמו שכתוב (בראשית ג כב): "הן האדם היה כאחד", כתיב (דברים לא יד): "הן קרבו ימיך למות".

• מה אמר אלוקים לאדם הראשון?
• כיצד זה קשור למשה רבינו?
• מה אנו יכולים לעשות כדי לתקן חטא זה?
• האם אנו עושים פעולות שפוגעות בדורות הבאים?
• כיצד אנו יכולים לצמצם אותם?

עיינו בגמרא תענית דף כג עמוד א

"יומא חד הוה אזל באורחא חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא אמר ליה האי עד כמה שנין טעין אמר ליה עד שבעין שנין אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין אמר ליה האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי". (תרגום- יום אחד היה הולך בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב. שאל אותו: מתי העץ יניב פירות? ענה לו: לאחר שבעים שנה. אמר לו: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה? אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות. כמו שאבותי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני).

שירו של יוחאי בן אבי https://youtu.be/M4TEG7LG6Po?si=qxXYSkoUoD0QxQ-m