התפכחות

באמת האמנתי שהכל בגלל הכיבוש.

כל הזמן אני רואה סטטוסים שלא מבינים ממה אנשים מתפכחים. שואלים בלעג, מה חשבתם, שחמאס הם חדי קרן חמודים? ומוסיפים, הרי אנחנו הפכנו אותם לכאלה. הכל בגלל הכיבוש. כמו שסיכם דב אלפון: הגענו לאן שהלכנו. אז לא. לא חשבתי שהחמאס הם חדי קרן, כי אני לא מטומטמת. אבל רמת האכזריות הזו, לא העליתי אותה על דעתי. וגם אתם לא.

מי שהעלה אותה על דעתו זה דווקא אנשי ימין, אבל גם הם ברוב המקרים לא האמינו למראה היקף הזוועה. אבל ההתפכחות, במקרה שלי, היא לא תובנה רגעית אלא רצף סימני שאלה שמוצבים מעל אמונות מושרשות.

יש לא מעט דברים שאני מטילה בהם ספק עכשיו, אבל הגדול מכולם הוא הכיבוש כסיפור יסודי ועיקרי בסכסוך הישראלי פלסטיני. אמונת היסוד שלי הייתה שהחטא הקדמון שלנו הוא הכיבוש. שב 1967 קרה הדבר, כמו שאמר הנביא ישעיהו לייבוביץ'. מאותו רגע שלטנו על עם אחר, והרסנו את חייו ואת עתידו, והשחתנו את עצמנו עד היסוד.

זו הייתה הנקודה שבה הפכנו מעם לגיטימי עם דרישה לגיטימית למקום קיום למדינה כובשת ומתעללת, ואיבדנו את זכות העמידה שלנו.

ובסיפור הזה היו החלטות משפחתיות שנעשו עוד בילדותי: להפסיק לטייל בעזה ובחברון, ולא להכנס לעולם ליהודה ושומרון. להחרים את ההתנחלויות, לתעב את תושביהן, כי הן שורש כל רע ונוכחותן בשטח היא הדבר שעומד בינינו לבין אפשרות של שלום, או לפחות הסכם מדיני, גבולות ברורים ושקט על פני תהום.

זה היה סיפור מהודק שהצמיח בי שורשים. התגייסתי לצה"ל שבוע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה והייתי בצוות ההקמה של אנצאר 3, מחנה כליאה בנגב לעצורים ביטחוניים, מעזה בעיקר. נסעתי הלוך ושוב מעזה לקציעות, טיפלתי בעצורים שעברו חקירות שב"כ, נחרדת מזעזוע מהאלימות של החוקרים, שהיו חברים שלנו. לא הייתי חברה שלהם יותר אחרי כמה חקירות כאלה.

הסכמתי עם אהוד ברק. אם הייתי פלסטינית, הייתי מפגעת. כל מה שראיתי, ראיתי דרך משקפי הכיבוש. קראתי את כל הסיפור ככה, וזה הוביל אותי להזדהות עמוקה עם הגוש נגד הכיבוש. מצאתי את עצמי מסכימה עם אנשים בפינות הכי שמאלניות ואנטי ציוניות של המפה הפוליטית בישראל.

והרגשתי אשמה, כל החיים. הבנתי אנשים שעזבו את הארץ כי לא היו מוכנים להיות שותפים לפשע המתמשך. אפילו קנאתי בהם.

ואז, ב 7.10.23 שמעתי את המחבלים, בעת שגררו את חברי הקיבוצים, צועקים, "תפסנו מתנחלים!"

ההלם הוביל אותי להתחיל להתבונן שוב, לשאול שאלות, לקרוא, להקשיב.

מהר מאוד הבנתי שאנחנו בהכחשה מוחלטת של העובדה הפשוטה שעבור ההנהגה הפלסטינית לדורותיה, הכיבוש הוא לא הסיפור, אלא הנכבה, 1948.

בעוד שאנחנו מספרים כבר שנים שאם נעשה הסכמים, נחליף שטחים, נייצר הסדרים, הכל יהיה בסדר – ההנהגה הפלסטינית ממשיכה להגיד, בפומבי ובבירור, שהם רוצים להסיג לאחור את המצב, למה שהיה ב-1948. לפני מלחמת העצמאות.

הם, בפשטות, לא מקבלים את עצם קיומה של מדינת ישראל במרחב הזה. ואנחנו, בתגובה, מדברים על הכיבוש, ומרגישים אשמים. זה רע לשלוט על עם אחר. חד וחלק. אין שום דרך לעקוף את זה.

אבל בניגוד למה שהאמנתי בו, זו לא הסיבה שהפלסטינים נלחמים בנו. הם לא רוצים לסיים את הכיבוש. הם באמת לא רוצים אותנו פה, בכלל.

ממה שאנחנו שומעים עכשיו בעולם, זה הקול הפלסטיני הרשמי. והוא נשמע גם באיו"ש, ברור וצלול. אבו מאזן מעולם לא העמיד פנים. הוא תמיד אמר את הדברים לקהל שלו, בערבית, ולפעמים גם בעולם. וכמוהו כל יתר הארגונים הפלסטיניים.

מובן שיש פלסטינים שרוצים בשלום. פגשתי אותם. לצערי הם מעטים מדי, והם לא מצליחים להגיע להנהגה הפלסטינית. אפילו לא כאופוזיציה משמעותית. וכל הזמן הזה, חמישים שנה, הפלסטינים מעולם לא שיקרו לנו. אנחנו שיקרנו לעצמנו.

הם לא אמרו מעולם שהם שואפים לסיום הכיבוש. זה סיפור פנים ישראלי שלא מעניין אותם. זה הסיפור שלנו. הוא הותיר אותנו קרועים, אשמים, מפולגים ומלאי יאוש. והוא אפילו לא הסיפור הנכון.

אני מקפידה לדבר רק בשם עצמי. אין לי מושג ממה התפכחו אנשים אחרים. אני התפכחתי מזה, ומגדל שלם של קוביות קרס לי.

כל יום אני שואלת עוד שאלות, אבל כדי למצוא תשובות, צריך להתחיל מלמטה.

אז הנה, מתחילים למטה:

זה לא הכיבוש, זו מלחמת השחרור.

רוני גבלפיש