אני חושבת שהמפתח העיקרי כדי להתמודד עם מה שאת מתארת, זו ההבנה שזה לגיטימי (ואפילו חיובי!) שיש ביניכן הבדלים. סביר מאוד להניח שכבר גיליתן שיש תחומים שבהם את טובה יותר ויש תחומים שבהם המד"שית שלך טובה יותר. למשל, אחת טובה בשיחות אישיות ואחת יותר זורמת בצחוקים של הקבוצה. אחת יותר טובה בדיונים ואחת יותר טובה בחוויות, ועוד. מה שנדרש זה להגיע ביחד, בשיחה משותפת וכנה להבנה שאת מרגישה שיש לך תחומים נוספים שאת רוצה לפעול בהם, וזה לטובת הקבוצה, ואין סיבה שזה יאפיל על המד"שית – כי היא טובה בדברים אחרים. אם אתן מרגישות שבכל אופן האיזון מופר, כדאי אולי לחשוב איך מאזנים בחזרה ונותנים למד"שית מקום בתחומים אחרים שאותם היא אוהבת.

בהצלחה!

קודם כל, אני מאוד מעריכה את עצם השאלה!
עם זאת הייתי שמחה לפרק את השאלה מעט. המציאות שאתה מתאר היא מציאות שבה אתה מרגיש שאתה מזייף – שאתה מתנהג בצורה מסוימת בסניף ובצורה שונה במקומות אחרים, צורה שפחות מתאימה לערכי התנועה. ואת ההתנהגות הזו אתה מגדיר כהתנהגות האמיתית שלך. בגלל זה אתה מרגיש שהפער הזה מבטא צביעות ושקר.
אנסה לענות לך בסיפור. אם אדם שמן החליט להיכנס לכושר ולהתחיל לרוץ ולאכול נכון, אך עדיין תוך כדי התהליך הוא עדין אוכל גם דברים לא בריאים ומשמינים. האם הוא משקר לעצמו? האם לא ניתן לראות את אותו האדם על רצף שלעיתים הוא מקפיד יותר ולעיתים מקפיד פחות, אבל שני הצדדים הם צדדים של אותו אדם? זהו אדם שגם בצורה אמיתית רוצה לרזות, וגם בצורה אמיתית לפעמים מוותר לעצמו.
כך גם בשאלה שהעלית. לא ברור לי מדוע דווקא ההתנהגות הטובה היא נראית בעיניך המסכה, וההתנהגות במקומות האחרים היא האני האמיתי שלך. כל מסיכה שאנחנו בוחרים לשים היא ברגע זה האני שלנו, ולא ניתן לצפות מאף אחד שיהיה רק במימד אחד של האישיות שלו. ודאי שגם כשאתה מול החניכים זה אתה האמיתי וגם שאתה עם חברים זה אתה האמיתי. ודאי שלבחור בהתנהגות קלוקלת זה תמיד קל יותר, ולכן אתה מרגיש שזה יותר אמיתי. אך בעצם הצד של המאמץ והבחירה להדריך ולהיות הכי טוב שאתה יכול כמדריך היא בחירה אמיתית לא פחות.
לסיכום, לדעתי העבודה היא להצליח לקבל את עצמך גם כאן וגם כאן, ולהבין ששני המצבים אינם מסיכה אלא שני פנים (ויותר) של אותה אישיות. אז גם יהיה קל יותר להצליח לאהוב את הצד החיובי ולהתרחק מהצד הפחות טוב – אך עדיין לאהוב אותו... זה יכול להיות המפתח הן לתיקון הצדדים השלילים והן לקבלה של הפער הזה.

בהצלחה!

ניתן כמה עצות קצרות: 1. אנו צריכים למקד ולברר לעצמנו למה אנחנו דורשות את מה שאנחנו דורשות מהחניכה, רק ברגע שאנחנו נבין זאת בעצמנו נוכל לשכנע ולהשפיע . 2. טבע האדם לאהוב חופש ופורקן, לכן כאשר חניכה נדרשת לבצע פעולות מסוימות וזה מגביל אותה, באופן טבעי יש לה נטייה שלא לרצות לבצע. במיוחד אם הדרישות נראות לה תמוהות, ולא מובנות, מטלות אלו עלולות לפתח התמרדות או התמרמרות. לעומת זאת, אם החניכה מקבלת הסבר על מה שדורשים ממנה, העניין יותר נוגע אליה, וממילא זה תורם לרצון הפנימי לבצע את מה שנדרש מהחניך לעשות מתוך שמחה . 3. כל דרישות המדריכות מהחניכות צריכות להיות טבועות באישיות שלהן, ומבוצעות על ידן. המסר לחניכות צריך להיות תואם להתנהגות שלהן במציאות. כשהחניכה רואה שאין סתירה בין מה שהמדריכה דורשת לבין מה שהיא עושה במציאות,
היא משתכנעת שזו הדרך הטובה ביותר. וכמובן יש עוד עצות רבות, אבל זו קריאת כיוון.

בהצלחה!

זו באמת בעיה לא פשוטה והפתרון שלה הכרחי יותר מלהכין פעולות! חשוב ביותר שהחניכות ירגישו שאתן עובדות יחד כצוות מושלם, רק ככה תצליחו באמת לחנך את החניכות שלכן להיות מגובשות ולהרגיש שהן בידיים טובות. אם לא הייתן חברות קודם יכול להיות שהפתרון היה להיפרד אבל אם כחברות ידעתן להסתדר אז תוכלו גם בהדרכה למצוא את הדרך.
ראשית, זו בעיה שמחייבת מעורבות של המרכזת – זה בדיוק התפקיד שלה. תבקשי ממנה לשבת עם שתיכן ולמצוא את הדרך להסתדר. אם קשה לה, יש לה כמובן את הצוות האזורי לרשותה בכל עת.
ובכל זאת, עיקרון אחד מאוד חשוב שכדאי שתכירו ויוכל בע"ה גם לעזור לכם. לעיקרון הזה קוראים "מרחב ההסכמה". בכל נושא שעליו יש לכם מחלוקת איך נכון לפעול מול החניכות אתן צריכות לחפש את "מרחב ההסכמה". שבו בנחת יחד ותעשו רשימה של כל הדוגמאות לוויכוחים שהיו לכן עד עכשיו. בכל ויכוח תשרטטו סרגל שבקצה אחד שלו הפתרון הכי מחמיר ובקצה השני הפתרון הכי מיקל. ואז כל אחת צריכה לשים את עצמה איפשהו על הסרגל – שם תראו את הפער ביניכן. בשלב הבא כל אחת תסמן נקודה נוספת בסרגל שאמנם היא לא חושבת ככה אבל היא יכולה לחיות איתה. המטרה היא להצליח להביא לכמה שיותר סרגלים שיש עליהן נקודה משותפת של שתיכן שאיתה אתן יכולות לחיות. בסוף מותר לכן להשאיר שני ויכוחים בלבד שבאחד את מוותרת לה ובשני היא מוותרת לך.
אני מאמין שאם תנהלו את המחלוקת שלכן ככה תצליחו לא רק להגיע להבנה אלא אפילו להשלמה – הרמוניה אמיתית!

בהצלחה!

את מציפה עניין באמת לא פשוט. חשוב לי להבהיר קודם כל שאנחנו בתנועה מאמינים שהבגרויות חשובות מאוד לגדילה ולהתפתחות שלנו כבני אדם וכאזרחים במדינה. לא היינו רוצים שיהיה מי שלא יצליח בבגרויות בגלל השקעה בהדרכה.
עם הכנה והיערכות נכונה אני מאמין שאפשר להתמודד עם האתגר הזה, ואפילו לצמוח ממנו. הדבר הכי חשוב שזה דורש זה כנות ואמון. שיח פתוח וכנה בצוות, בהובלתה של המרכזת הוא שלב ראשון בהיערכות לתקופה הזו, שבאמת בוחנת את יכולת העבודה שלנו כצוות – עד כמה יש לי אמון בחבר צוות שהוא יוצא מוקדם מהסניף כי באמת הוא צריך ולא כי הוא 'זורק'? האם אני משתמש בבגרויות כתירוץ להקטין ראש, על חשבון החברים שלי? האם אני מסוגלת לחפות על חברה ולהעביר פעולה במקומה, כי יש לה מתכונת מחר על הבוקר?
שנית, חשוב לקבוע גדרים ברורים של מינימום שמחייב את כולם. זה הגיוני לצמצם מעט פעילות בתקופה, אך לא לוותר על הבסיס – פעם אחת באמצע שבוע ופעם אחת בשבת. ועם זאת, לדעת לספוג חריגות במקרים שהם ממש דחופים.
שלישית, ללמוד לארגן את הלמידה לפי הזמנים שיש לנו. אם יש זמנים לחוצים או בגרות יום אחרי סניף – ננסה להיות מתוכננים מראש וללמוד לפני, כדי לפגוע בסניף כמה שפחות. אגב, אפשר גם ללמוד ביחד בסניף עצמו, בסוף לכולם יש את אותן בגרויות..
רביעית לסיום, חשוב לזכור שהקיץ ממש מעבר לפינה – והוא יכול להיות שיא מטורף. צוות שיריב בינו לבין עצמו בתקופה הזו של הבגרויות יגיע לקיץ כשהיכולת שלו לעבוד יחד נפגעת, וממילא גם הסניף ייפגע.. ולכן זה סופר חשוב להצליח להיות בוגרים מספיק בשביל להתמודד נכון עם האתגרים האלה.

בהצלחה!

שלום לך,
אני מבינה מדבריך שהיו לך חלומות גדולים וציפיות גבוהות מהקבוצה אותה תדריך, והנה הכל מתנפץ... הדבר שנראה לנו הכי פשוט- להתחבר לחניכים, פתאום נהיה הכי מסובך וקשה...
קודם כל, חשוב לי להבהיר שדברים לוקחים זמן! כמו כל דבר בחיים, גם לאהוב ולמצוא שפה משותפת, לוקחים זמן. כמובן שצריך גם לעשות מעשים שיקדמו אותנו, אבל במקביל גם צריך שישב כל הזמן איפשהו מאחורה שזה לא ברור מאליו לאהוב ושזה תהליך שלוקח זמן.
בכל מקרה, כמו שכתבתי, ישנם גם מעשים שיכולים לקדם את המצב:
ענווה
הדבר הראשון הוא לבוא לחניכים מתוך ענווה ורצון אמיתי וכן להכיר אותם. חיבור מתחיל מהיכרות והקשבה לאחר. קשה להיות בתודעה של מקשיב, אבל זה קריטי אם אתה באמת רוצה להכיר אותם. שווה לנסות למצוא גם מסגרות אחרות עם החניכים כך שהם יתנו אוירה פתוחה ומשוחררת (לצאת ביחד וכד'), תראה שתגלה דברים נפלאים...
למצוא מכנה משותף
בכל קבוצה קיים מגוון של חניכים. גם אם הוא לא רחב במיוחד, הוא בד"כ מספיק רחב כדי שתמצא בתוך כל החבורה (שנראית לך לא קשורה אליך בכלל) כמה חבר'ה שאתה יכול למצוא איזה מכנה משותף איתם. ברגע שתתחיל להכיר אותם ולהקשיב להם, תצליח לזהות נקודות חיבור. אל תעשה לעצמך חיים קשים- תתחיל מהקלים ולך לאט לאט לאלה שנראים לך הכי רחוקים ממך. לא פעם תגלה, שדווקא עם הרחוקים יכול להיות מכנה משותף משמעותי. חשוב לי להדגיש כי עם כל אדם אפשר למצוא נקודת חיבור, זו שאלה של התבוננות...
תהיה עצמך
דבר אחרון והכי חשוב- אנשים יכולים להתחבר אחד לשני כשהם חושפים את עצמם ולא עושים הצגה. דווקא הפוזה שמשחקת אותה מגניבה, היא זו שהורסת. חניכים קולטים מתי אתה "משחק אותה" והם פשוט מזלזלים בזה.. הם באמת רוצים שתביא את עצמך, גם אם אתה איזה דוס והם לא בכיוון... וככל שהחניכים במקומות יותר קשים, ככה הם יותר בזים לאנשים שמנסים "להתחבר" אליהם.

בהצלחה!

אתה שואל שאלה שמחנכים כל הזמן מתמודדים איתה ונכתבו עליה מאמרים רבים, אז זה כבר יפה שאתה תופס את עצמך מחנך ושאתה מתלבט על שאלה כזאת..
אני חושבת שהדבר שצריך לעמוד לנגד עיניך זה התהליך החינוכי. באיזה הרכב אתה תצליח להעביר תהליך חינוכי שהוא הכי משמעותי, עמוק ואיכותי. כן.. אתה בטח פותח עיניים עכשיו על צמד המילים "באיזה הרכב".. כמדריך יש לך אחריות לתהליך החינוכי שאתה צריך להוביל, ולפעמים יש לזה מחירים. אני מהאנשים שדוגלים בקבוצה שנמצאת יחסית באותה רמה ("הומוגניות")- ככה אתה יכול לדבר לקבוצת חניכים שמבינים על מה אתה מדבר ומתקדמים ונבנים ביחד. אמנם אנחנו נפסיד את המפגש עם ילדים ברמות שונות ובכך גם קצת פתיחות לאחר, אבל אני מאמינה שאפשר לפצות על זה בדרכים אחרות.
אז אחרי שהבהרתי את הנק' הראשונה- הבחירה בתהליך החינוכי, בחירה שמתבטאת בבחירת רמה מסוימת והתמדה בה (ומתוקף כך איבוד חניכים שירגישו פחות קשורים..).
הבחירה השניה היא "במי לבחור". אנחנו בתנועה קוראים להכרעה שלנו "לרוץ עם הטובים". אני מאמינה שהבחירה לייצר משהו איכותי בקבוצה שלך תקדם יותר את הסניף ואת החברה כולה בטווח הארוך יותר. מה גם, שעם קבוצה איכותית אפשר גם להתקדם בקפיצות יותר משמעותיות וככה הפוטנציאל שלך ושל הקבוצה מתממש באופן יותר מעשי וההדרכה שלך יותר רלוונטית למציאות.
המון הצלחה בבחירות!

שלום לך ידידי! ראשית, כל הכבוד שאתה מתייעץ ורואה חינוכית למרחוק. המשך כך!

לגבי שאלתך, אנו נצרכים לבחון מה גורם לחניכים להגיע לחודש ארגון ולהשליך 'לחיי השגרה'.

חוויה, שייכות לקבוצה וסניף, הצלחה. – אלו שלושת הדברים העיקריים שחניך מקבל בחודש הארגון.

את שלושתם הוא מקבל באינטנסיביות ובאדרנלין גבוה. לא ניתן לחקות את חודש ארגון אבל ננסה להשליך את עקרונותיו.

1. ליצור פעולות חווייתיות, איכותיות, אנרגטיות.

2. לקבוצה יש אפקט משלה. נסה ליצור שותפות, שייכות לקבוצה שאותה את מחנך ומנהל, ושכל חניך יחוש הכי נוח בתוך

הקבוצה.

3. חווית הצלחה היא הגורמת לחניך לרצות להשאיר עוד במקום שהוא נמצא, וכן להפך. נסה שכל חניך יצא עם הצלחה

אישית, וחווייה חיובית. כמו שיפור בביטחון עצמי, או בספורט או בכל ביטוי אחר באישיות שלו.

נקודה אחרונה, היא ליצור שיח כנה ובוגר עם החניכים שלך על 'היום שאחרי'. "חברים יקרים, אתם מאוכזבים שנגמר

החודש? איך נוכל להמשיך מפה הלאה? אתם יותר אוהבים רגעי שיא או שגרה?

בהצלחה!

לעמוד מול הורים בהחלט מצריך בטחון ואמונה גדולה בדרך. זאת לא משימה פשוטה, והיא דורשת בשלות שלעתים לוקח זמן להגיע אליה בהדרכה (היא מגרעין סיני? אם כן ייתכן והיא זקוקה פשוט למעט זמן). באופן מעשי, אני מציע להשתמש בשתי נקודות עקרוניות (וכפי שכבר ראית בנקודה למחשבה, הצורה בה אנו חושבים על דברים משפיעה על האופן בו אנחנו פועלים):

- להבין שההורים הם חלק מהסיפור - אני חושב שפעמים רבות נוצר מתח סמוי (לפעמים הוא כל כך סמוי שאנחנו אפילו לא מודעים לו, אני מודיע לך שהוא קיים גם אם את לא מודעת אליו, זאת הבעיה במתח סמוי) מכך שאנחנו לא רוצים שההורים יתערבו לנו, שאנחנו מרגישים שהם לא קשורים לסניף. כאן שווה להעיר על ההבדל שבין מעורבות להתערבות. ההורים של החניכים יישארו ההורים של החניכים, גם אם לעתים יש לנו ביקורת עליהם או חושבים מנקודת מבטנו שהם לא מבינים או פועלים לא נכון עם בתם. גם אם הקשר עמך כמדריכה יהיה משמעותי מאוד, הסיכוי שהוא יימשך לאורך זמן ובאופן משמעותי הוא נמוך.. יש לך הזדמנות פז לצעוד צעדים ראשונים של מחנכת ולהבין שהתפקיד הגדול ביותר של מחנך הוא לא להחליף את העולם של החניך, אלא להעצים ולגדל אותו. לתת לו כוחות ועוצמות להשתמש בו, להישען עליו, להתחבר אליו ולאהוב אותו. רק כך הוא יכול להצליח לאורך זמן. תפיסה כזו תקטין במאוד את המתח ואולי אפילו תאפשר שיתופי פעולה מפעם לפעם. ומתוך כך לנקודה השנייה -
- להפוך את ההורים לכוח תוך זהירות רבה - את ודאי יודעת גם מעצמך, שלא תמיד ההורים יודעים כל מה שעובר עליך. את גם יודעת כמה זה חשוב להם, אם תצליחי לייצר ערוץ בריא (תוך שמירה על פרטיותן של החניכות כמובן) עם ההורים, תראי שהדבר יסייע לך עד מאוד בתפקידך כמחנכת. הורים שמרגישים שאת מסייעת להם, משתפת אותם בחלקים מעולמן של ילידיהם, בתהליך שהן עוברות, בקשיים שהן מתמודדות כקבוצה מקרין באופן חוזר על הערכת החניכים אלייך ולסניף. נכון שזה נשמע מוזר, אני ממש מציע לך (סליחה, לחברה שלך) לנסות את זה. זה עובד. בדוק. ואם זה מצליח, אשמח מאוד לשמוע פידבקים.

בהצלחה!

שלום וברכה. זאת אכן שאלה מורכבת ואנסה להתייחס בכמה נקודות. באמת, אנחנו לא אוהבים כל כך שאומרים לנו מה לעשות. ובמובן הזה, זה מאוד הגיוני שתהיה לנו רתיעה מלהגיד לחניכים שלנו מה לעשות. אבל יש כמה נקודות שחשוב להתייחס אליהן: ראשית, ברור שלכל חניך יש בחירה חופשית, וגם אם אנחנו כביכול אומרים לו במה להאמין – בסופו של דבר הוא זה שבוחר. שנית, בעיניי, כשאני מעביר פעולה על ערך כלשהו, אני מזמין את החניך להיות שותף שלי בערך הזה. כי אני מאמין בערך הזה, הוא חשוב לי, וחשוב לי שעוד אנשים יאמינו בערך הזה גם כן. וכמובן כי גם החניך חשוב לי, וכי אני מאמין שהערך הזה נכון גם בשבילו. אני לא מבטל אותו ולא כופה עליו – אני מזמין אותו, אני חושב שזה טוב בשבילו. ונקודה אחרונה בהקשר הזה – אחד המפתחות לסוגיה הזו טמון במניע. אם אני מחנך כי אני רוצה בטובת החניך, כי מה שמעניין אותי זה מה שיהיה טוב לחניך – הרי שאני עושה עבודה חינוכית. אך אם החניך הוא רק כלי בשבילי כדי לקדם תפיסת עולם שאני מאמין בה, בלי קשר לחניך כפרט, לטובתו של החניך – הרי שלא כל כך בטוח שזה מעשה חינוכי. זו כאמור סוגיה מורכבת, ואני מקווה שהצלחתי לגעת מעט בנקודות רלוונטיות.

בהצלחה!

שלום לך, המצב שאתה מתאר הוא מצב מתסכל מאוד כשנמצאים במקום שיש לו דרך אידאולוגית. או במילים אחרות- בתנועה. מצבים כאלה מתרחשים בכל סוג של תנועה ובכל הרבדים.
המציאות בה המדריך מרגיש לא שייך לצוות דומה לחניך שמרגיש לא שייך לקבוצה, או סניף שמרגיש לא שייך לתנועה. אנסה להתייחס לשאלתך תוך קפיצה בין הרבדים האלו דרך שתי התייחסויות: הפרט והקבוצה.

-הפרט-
כאשר אתה עומד מול צוות שאתה מרגיש שאין לך יכולת לבטא את עצמך בתוכו, עומדות בפניך שלוש אפשרויות: הראשונה והקלה- לעזוב. השניה והמבאסת- להשלים. השלישית והאידאלית בעיני- להילחם על החיבור ולהשפיע.
לפעמים נכון לעזוב קבוצה- כאשר אין שום יכולת להצליח בתוכה, אבל לרוב, ליחיד יש כוח להיות חלק. אדגים ברובד התנועתי. כל תנועה מקיימת אחת לכמה זמן ועידה. ועידה זה הזמן בו יכולים כ-ו-ל-ם לומר את דברם ולנסות לשכנע ולהשפיע על כלל התנועה. לפעמים נראה כאילו בועידה שותפים אלה שכבר מחוברים, אבל בת'כלס ההיפך הוא זה שצריך להיות הנכון- כי זו הזדמנות אמיתית להשפיע. בתוך צוות הדרכה ההזדמנויות האלה רבות עוד יותר. נסה לדאוג שנושאים שחשובים לך יעלו לדיון, תתכונן אליהם, תשכנע, תלהיב... ואני מבטיחה לך, שגם אם בסוף הצעתך לא תתקבל- אתה תרגיש הרבה יותר מחובר. כי בנית תקשורת על בסיס אידאלוגי ורצון להתחבר, וכשזה נקי- אז החיבור עוד יותר גדול.

-הקבוצה-
תפקיד הקבוצה הוא להיות קשוב לפרטים שבתוכה ולקבל החלטות שיכולות לאפשר לך לחיות בשלום עם עצמך ועם הסניף. כאן אדגים על קבוצת חניכים. לדוג', כאשר יש ילד שלא יכול לאכול במבה, אז אנחנו מצפים מהחניכים שעושים יום הולדת- שלא יביאו רק במבה...

אני מציעה להציף את הנקודה הזאת עם החבר'ה (בטח כשהם חברים שלך..) וגם לדבר עם המרכזת על הנקודות הקשות לך. התפקיד שלהם- להיות קשובים. התפקיד שלך- להתחבר.
ניסיתי לגעת מעט בסוגיה המורכבת הזאת ולתת לך כלים ראשוניים...

בהצלחה!

שלום לך,
בהחלט עבר (ועדיין עובר) על כולנו קיץ לא רגיל. כל סניף חווה אותו באופן אחר- יש סניפים שנמצאים ממש בקו האש ובאמת כמעט לא יצאו לפעילויות מסודרות, יש מקומות שג"כ היו ברמת סיכון מסוימת ולכן גרמו ללחץ על הסניף, ויש סניפים שעקבו אחרי העניינים מרחוק- והרבו בהתנדבויות ועשייה סביב המצב.
אני מבינה מדברייך שאתם הייתם במצב שנאלצתם לבטל או לצמצם פעילויות ועם זאת השתדלתם לשמור על שיגרה, אבל באמת- היא לא ממש היתה קיימת...
אני חושבת שבזמנים כאלו חשוב לחוות את ההווה ולהיות קשובים לצרכים בסביבה ולחניכות. ההתנהגות שלך (ושל הצוות) בתקופה הזאת של תחילת השנה צריכה להיות מותאמת למצב החינוכי בסניף כעת.
מה זאת אומרת? עליך לנסות למדוד את מצב הרוח אצל החניכות שלך- איך הן חוו את הקיץ? האם הן שמרו על קשרים ביניהן ונפגשו מחוץ לסניף? מה הן מצפות מהסניף עכשיו? מה האוירה בקבוצה שלך?
כל השאלות האלו יעזרו לך להגדיר מה צריך לקרות עכשיו ומה מצופה ממך. אין "זמן לתהליך חינוכי", כל זמן יכול וצריך להיות מתאים- גם בקיץ וגם בתחילת הלימודים. נכןו שבזמן הלימודים את והחניכות מוגבלות יותר ולא ניתן לעשות כל פעילות. אבל פה המקום לאמן את השריר של היצירתיות שלך... אם מה שלחניכות חסר זו חוויה של חופש והווי- עשי להן פעולות הווי, במקרה שהחניכות מבואסות ומנותקות אחת מהשניה- תעבדי על הקבוצתיות שלהן וכן הלאה. נכון שהכי כיף לצאת לשבת אירוח או שבת סניף בחופש, אבל אפשר גם לעשות שבת מיוחדת בתחילת הלימודים! ואפשר לעשות פעולה מעניינת על נושא מעמיק באופן חוויתי! ואפשר לעשות פעילות מרתקת מחוץ לסניף! ואפשר ואפשר ואפשר...
מאחלת לך ולכולנו שנחזור לזמנים נורמליים- ובינתיים, תראי איך את מקדמת את החניכות מהמקום בו הן נמצאות בנקודת הזמן המשוגעת שלנו ולא מתקבעת על המסגרות ודפוסי החשיבה הרגילים.

בהצלחה!

שלום. אם אתה שואל 'למה לא באת לפעולה?' זו שאלה שמאיימת קצת ונותנת תחושה של חובה להגיע וקצת מועקה אצל החניך. כדאי לשאול קודם כל 'מה שלומך? אתה מרגיש טוב? הכל בסדר? ראיתי שלא באת לפעולה וקצת דאגתי לך..' אם הילד מתחיל להתנצל שהוא לא בא – אפשר לומר לו – 'זה בסדר, תרגיש בנוח, פשוט שמתי לב שלא באת ודאגתי לך. בעז"ה נפגש בפעולה הבאה ביום שלישי... אתה חניך חשוב בקבוצה, חשוב לי שתהיה שותף בפעולות', וכדו'. אם חניך לא מגיע ואתה חושש שזה בעקבות אירוע שהיה בפעם קודמת בסניף, אפשר לשאול – 'רציתי לברר אם אתה לא כועס עלי, או על אחד החניכים', וכו'. בקיצור הכל הולך לפי המשפט הראשון – אם אתה מתחיל ב'מה שלומך? דאגתי לך' אז להערכתי זה יתקבל בצורה טובה ובהערכה.

כהקדמה, חשוב להזכיר לעצמנו שיש לנו אחריות רבה כלפי החניכים שלנו והוריהם. הורים שרושמים את הילדים שלהם למסע, סומכים עלינו שנחזיר אותם בשלום הביתה, בריאים ושלמים. כדי שנוכל לעמוד באחריות הזו, עלינו לפעול באופן רציני ונכון בכל שלבי התכנון והביצוע של המסע. ההכנה למסע נועדה לאפשר לנו להתכונן באופן נכון יותר למסע. הרבה פעמים קורה שעושים מסלול בהכנה ומגלים שהוא ארוך מידי, שאין מספיק צל, שיש נקודות קשות למעבר לחניכים צעירים, שהסימון שבילים לא מספיק ברור ועוד. או לחילופין, מגלים שיש פינה מצוינת לארוחת בוקר קצת אחרי תחילת המסלול, ושיש שתי אפשרויות לסיום המסלול ואחת יותר נוחה מהשנייה. אין מה להשוות בין רמת הריכוז שלנו בטיול עם הכיתה כשהולכים אחרי מדריך טיולים, וצוחקים עם החבר'ה, לבין רמת הריכוז שאמורה להיות בהכנה למסע – לשים לב לכל פיצול שבילים, לזמנים, לרמת קושי, לנקודות צל וכד'. אותו דבר במקומות הלינה, לוודא שהמקום מספיק גדול, איפה השירותים, איפה ניתן לאכול, ואיפה כדאי לעשות פעילות ערב. לפני כמה שבועות סיפר לי קצין משטרה שאחראי על אישור כל ההופעות הגדולות בתל אביב שלמרות שהוא עשה כבר מאות אירועים באותם מקומות, הוא מגיע לפני כל אירוע לסיור מקדים לוודא ששום דבר לא השתנה בשטח. זו מקצועיות אמיתית. זו אחריות אמיתית. שנצליח לעמוד באחריות הרבה שמוטלת על כתפינו כמדריכים לחניכים, הן חינוכית והן בגוף ובנפש.

בהצלחה!

שלום וברכה!
קודם כל, ישר כוח לך על המוטיבציה שלך להדריך ועל הרצון לתרום ולשנות.
להיכנס לצוות זו מלאכה מאוד מורכבת שמצריכה הרבה עדינות ולימוד.
אפתח ואגיד שלכל אחד צריך שיהיה מקום להביע את דעתו ואת הדברים עליהם הוא חושב. אף אחד לא צודק יותר מהשני ובוודאי שאף לפעמים אדם חדש שבא מהחוץ יכול להציע רעיונות שמי שכבר זמן מה בתוך המסגרת יתקשה לחשוב עליהם. גם אם אתה מכיר את הסניף אליו נכנסת היטב, ויש לך ביקרות על חלק מההתנהלות, ואתה מעוניין לשנות את המצב, אתה צריך לצאת מנקודת הנחה שגם ההחלטות שהתקבלו ע"י הצוות הקודם והנוכחי התקבלו מתוך מחשבה ומתוך שיקולים של טובת הסניף. ולכן ההמלצה הראשונה היא לנסות לרגע להסתכל על הדברים דרך המשקפיים של מי שקיבל את ההחלטה ולנסות להבין אילו מניעים היו לו.
אמנם, תמיד ניתן לשנות וכל שינוי חיובי תמיד יתקבל בברכה. אם אתה חש זלזול מהצוות זה מצב לא נעים שמובן שגם גורם תסכול, אבל אני בטוחה שבמידה ותשכיל לראות את הדברים מנקודת מבט זו הצוות גם יקבל יותר בנקל את הצעותיך מכיוון שהם יגיעו לא מנקודת מבט מנוגדת ולעומתית. אם תתבונן בדברים מתוך הבנה זו תוכל לראות האם הרעיון לשינוי/שיפור/ייעול שיש לך רלוונטי או לא. וגם אם לא תסכים עם ההחלטות ודאי זה יקרב אותך להבין את הצד השני. (שהוא בעצם ודאי אותו צד וזה מה שחשוב!!)
עוד דבר חשוב זה המרכזת – המרכזת נמצאת שם כדי לכוון דיונים, ואתה כמדריך יכול לפנות למרכזת ולהגיד לה שאתה מרגיש שאין לך מקום. המרכזת כמנהלת הסניף ומובילת תהליכים של קבלת ההחלטות יכולה לכוון את הדיון כך שגם קולות חדשים ישמעו.
ככל שהשיח שיהיה בצוות יהיה שיח של קבלה ולימוד קבלת ההחלטות תעשה בצורה שוויונית וטובה כך כולם יצאו נשכרים וכמובן ההחלטות שיתקבלו יהיו טובות יותר.

ושבע"ה כל מעשינו יהיו לשם שמים!

שאלת שאלה חשובה ויסודית מאוד בתפיסה של סניפי המח"ר. בעיני "לרוץ עם הטובים" הוא עיקרון יחסי, ז"א- בכל שכונה, בכל בי"ס, בכל חברה- יש חבר'ה שבעניין וחבר'ה שפחות.. ולכן אני מסתכלת על 'הטובים'- שהם בעיני החבר'ה שבקטע ורוצים לגדול- כאל הטובים יחסית למה שקורה מסביב... ב"ה יש לך גם חניכות 'טובות' וגם כאלה שאת צריכה להתחנן שיגיעו בכלל.. אני מאמינה שלטווח הארוך, החבר'ה האיכותיים מהשכונה הם אלה שיצליחו לקדם אותה. כמה שלא נשלח מדריכי חוץ לסניפים הללו, זה לא מתקרב ליכולת ההשפעה של מקומיים על השכונה שלהם. מניסיוני, האנשים שיצליחו לקדם מקום הם האיכותיים שבאותו מקום.

אני מציעה לך רגע להסתכל בזכוכית מגדלת על החניכות שלך- האם את מזהה שם מישהי או כמה עם פוטנציאל להדריך בסניף? יופי! אז בהן צריך להשקיע בצורה רצינית ויסודית, כי הן באמת עם פוטנציאל גבוה כדי להדריך בסניף ואם באמת הן ידריכו- ההשפעה שלהן תהיה ניכרת ועוצמתית. אפשר להמשיך הלאה... מתוך אלה, מי יכולה להיות מרכזת בתנועה? מי תרצה לצאת לשירות לאומי משמעותי? מי תשקיע ותלך ללמוד בעתיד? אלה הן הבנות שיכולות להוציא את עצמן ואת משפחותיהן בעתיד מהמעגל שבו הן תקועות ולהשפיע בצורה כזאת על החברה בצורה אמיתית ולא שטחית.
יש מחיר למה שאני אומרת, כן, מן הסתם זה לוותר על החניכים הקשים, אלה עם הסיפורים הכי הכי הכי מזוויעים.. ואני מבינה אם זה מעורר התנגדויות (אפרופו סימני שאלה) כי אתם פוגשים את החניכים ביומיום. אבל אני מזכירה שאנחנו לא אנשי טיפול, והדבר הכי משמעותי שאנחנו יכולים לעשות זה לדאוג שהחניך הזה יקבל עזרה- גם אם לא ממש מאיתנו באופן ישיר. לעומת זאת, הרווח הגדול בלחנך את הבנות שרוצות סניף, רוצות קבוצה, רוצות אותך כמדריכה לחיים- הרווח הזה הוא רווח נקי בעתיד וביכולת שלך להשפיע על המציאות בגדול.

יש מצב שמישהו מכם קורא את זה עכשיו וחושב לעצמו- הלוואי והיו לי חניכים שרוצים. אז אני אומרת לכם באחריות. החבר'ה הטובים מחפשים אתגר. הם רוצים משהו שיקרה (תסתכלו שניה על המסגרות שלכם בחיים- האם יש קשר בין האתגר שהם מציעים לכם לבין הרצון שלכם להיות חלק מהמסגרות הללו?). אם הסניף יהיה מקום מטלטל- יגיעו אליו החבר'ה שרוצים לגדול. נכון, מן הסתם זה יהיה קצת פחות בכמות, אבל הרבה יותר באיכות.

בהצלחה!!

קודם כל, כיף לשמוע שהיה לך מסע משמעותי!
לפניך שלושה כיוונים שלעניות דעתי חשובים כהכנה למסע:

-אחריות-
אחריות זה הדבר שחניך באורות נצרך לפתח לפני כניסתו לתפקיד ההנהגה. נסה לפתח בקבוצה ראש של אחריות: האצל סמכויות ותפקידים לחניכים, וצור הזדמנויות בהם יוכלו לפתח את האחריות האישית והקבוצתית שלהם. לדוג': בקש מהם לארגן מנגל קבוצתי / מסיבת הפתעה כאשר אתה לא מעורב כלל, תן לדברים לקרות בעד עצמם ולאחר מכן נסה להפוך את הפעילות למתודה על אחריות, ולדבר על הקשיים ועל הדברים הטובים שקרו.

-דעה אישית-
אין ספק שבתפקיד הנהגה נצרך שיהיה למנהיג אמירה חינוכית ואישית הנובעת מעולמו הפרטי. נסה לסייע לכל חניך לגבש את הזהות המייחדת רק אותו. ישנן דרכים רבות להעצים את הזהות האישית של החניכים. אתה יכול לדוגמא לבקש מכל אחד מהחניכים להעביר פעולה במשך עשר דקות בנושא שמעניין אותו. העמידה שלו, ההפנמה האישית שלו מול התוכן יוצרת עמדה אישית. כמו כן, שיחות אישיות זהו כלי נפלא להעצמה. חפש כישרונות ויכולות ונסה לגלות את הלהבה הכמוסה שבו ולהדליקה.

-אמירה תנועתית-
במסע גרעין החניכים עוברים תהליך של למידה והפנמה לאמירה התנועתית:
"לחנך לעמוד שדרה תורני עם פתיחות מחשבתית" נסה ללמוד עם החניכים מהו עמוד שדרה תורני? איך בונים אנשים כאלו? מה זה אומר בפועל. האם להיות פתוחים לתרבות שמנסרת בעולם או להתעלם ממנה?
מבטיח לך שגם אתה תעבור תהליך אישי עם שאלות אלו.

בהצלחה!

שלום,
להיכנס להדרכה זו באמת משימה לא פשוטה. את הרבה יותר לא יודעת מאשר יודעת...
קודם כל, חשוב שתדעי שזה נורמלי לחשוש ולהתלבט. לכן כדאי ורצוי להתייעץ עם המרכזת והמדריכות הקודמות לגבי אופי הקבוצה, האהבות שלה והשיגעונות שלה.
כשנכנסים למצב חדש, כולם נמצאים במצב של חוסר יציבות. הכללים והנורמות בקבוצה מתערערים, דבר שגורם לחוסר נוחות. כולנו מרגישים לפעמים במקומות חדשים את התחושה הזאת. את המצב הזה כדאי לנצל לשני כיוונים: מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה.

את כמדריכה חדשה יכולה לבוא עם נורמות התנהגות שחשובים לך ולהקפיד עליהן. זו זכות שחובה לנצל (אם את רוצה להוביל את החניכות שלך לכיוון מסוים...). אני מאמינה כי את יודעת איזו נקודה בוערת בך שאותה את רוצה לחזק, ולגיטימי שזה יהיה משלל סיבות- כי את מחוברת לנקודה הזאת, כי זה משהו שנראה לך חשוב לקדם בכלל בחברה, כי זה דבר שאת חושבת שצריך לחזק בסניף וכו'. כשאדם חדש מגיע לתפקיד מנהיגותי, אפשר שתהיה לו "השריטה" שלו. לדוגמא, יכול להיות שהדבר שהכי מטריף אותך זה שיש זלזול בין אנשים, ולכן השריטה שלך תהיה "לידי מדברים בכבוד!".
הכיוון השני הוא מלמטה למעלה. כשמדריך חדש נכנס לקבוצה, לקבוצה יש הזדמנות לעשות שינוי, לדבר ולפתוח דברים, להחליט החלטות חדשות- בקיצור- לאוורר את הקבוצה. את כמדריכה צריכה ויכולה לתת לחניכות את ההזדמנות להתרענן ולדבר על איך אנחנו כקבוצה רוצות להתנהג. חוץ ממה שהחניכות יחליטו לגבי כללי ההתנהגות הקבוצתיים, לך תיווצר זווית ראייה רחבה יותר על מה שקורה בקבוצה- מה החניכות אוהבות, איך הן מתנהגות, מדברות וכו'. חשוב שתגיעי לדיון כזה באוירה של הכלה, הקשבה ולמידה. החניכים לרוב יודעים מה טוב, מה חסר להם ומה צריך לחזק. לנו נשאר להתבונן וללמוד...
לסיכום, כדאי לקבוע בין הפעולות הראשונות מפגש מסוג כזה, בו תתני לקבוצה לדבר על עצמה, להגדיר מה היא רוצה מעצמה וממך. אחרי שהן יתרגמו את הציפיות שלהן לכללים מעשיים, חשוב שתוסיפי את הדרישה (היחידה) שלך מעצם היותך מדריכה. בסיום הפעולה יהיה הכרחי להסביר כי הקבוצה אחראית על הכללים, ואלה לא הכללים שלך אלא של כולן! לכן, מי שיאכוף את הכללים לא בהכרח יהיה את (ועדיף שלא).
קבוצה טובה מתחילה בזה שהיא יכולה לדבר ולקבל החלטות לגביה. התפקיד שלך הוא לאפשר זאת...

בהצלחה!

על פניו נראה שאין סתירה בין שני הכיוונים- אפשר לעשות גם כיף וגם חינוך. אבל אני חושבת שמסתתר פה משהו גדול יותר שנמצא מעבר למטרה של הפעילות הספציפית.
הסניף בקיץ מהווה איזושהי נק' חיות על הרצף השנתי, כלומר בשיגרה של הסניף הזמן הכי עירני, תוסס, מתלהב וחי הוא הקיץ. נכון, לא כל הסניפים בקיץ פעילים כל היום (וכל הלילה...), אבל גם בפעילות מצומצמת יש אוירה של פריצת גבולות (גם במובן החיובי) וחיים.
כשאנחנו מדברים על "חיים", אנו צריכים לחשוב מה בעצם אומר לנו המושג הזה? חיים זה חברה, תורה, פורקן, עבודה, למידה, חוויה וכד'. זה המון המון צדדים שקיימים בנו שהם אלו שיוצרים את החיים שלנו, וכאן מגיע האתגר- אלו חיים אנחנו רוצים? האם אנחנו שואפים לחיים מלאי משמעות או לחיים רדודים בהם אנחנו רצים מדבר לדבר בלי לעצור ולחשוב לרגע על המהות של אותו דבר? ואז, נוכל להסתכל על החיים החברתיים, התורניים, החוויתיים וכו' ולבחון עפ"י זה מהם הערכים הדומיננטיים בחיים שלנו.
ואיך כל זה קשור לסניף? דווקא בזמן שלסניף יש פוטנציאל למלא כ"כ הרבה זמן ולעטוף את החיים שלנו מכיוונים רבים ומגוונים, אנחנו נדרשים כמדריכים בסניף לחשוב איפה כל צדדי החיים באים לידי ביטוי בסניף. נורמלי וטוב בחופש לשבת בסניף סתם עם החבר'ה, השאלה מה נמצא במרכז- האם מתקיים שיח פתוח? פנימי? עמוק? או שהשיח הוא אלים רדוד או שטחי? התשובה על השאלה הזו תמקם אותנו על סולם הערכים של חיי הסניף שלנו.
לסיכום, בחופש, הסניף צריך להפוך למקום שוקק חיים- שמתקיימים בו פעילויות רבות ומגוונות שמביאות לידי ביטוי צדדים שונים בחיים שלנו. רק צריך לזכור, שהם אלו שמציפים למודע מהם הערכים בהם אנחנו בוחרים ועל פיהם אנחנו חיים, ולכן נדרש ממנו לחשוב טוב טוב איך החיים שלנו בסניף צריכים להיראות...

בהצלחה!

שלום, השאלה שאתה מציג היא בעיני אחת השאלות הכי מורכבות והכי חשובות בעבודה עם קבוצה, מהסיבה הפשוטה שהקשרים החברתיים שנוצרים בתוך קבוצה וההתפתחות של החניך כפרט בתוכה, הם אלו שבמידה מסוימת מייחדים את תנועות הנוער.
לפני שנגש לפתרונות כדאי שתבין ותנתח את היחסים בקבוצה שלך, והם יכולים להיות מאוד מגוונים. בגדול, דחייה חברתית היא מצב קיצון בו הקבוצה מעזיבה מישהו מתוכה והיא לא משייכת אותו אליה. משהו באותו חניך סותר את המכנה המשותף של הקבוצה, לדוג' קבוצה שהמכנה המשותף שלה הוא ציניות, אז חניך שיהיה רציני מאיים על הקבוצה, ולכן הקבוצה תוקיע אותו. לפעמים הבעיה נמצאת אצל החניך, לפעמים אצל הקבוצה, ובד"כ- אצל שניהם..
לכן, השלב הראשון הוא להבין למה זה לא עובד? או כמו שכתבת- איך הם משניאים את עצמם על השבט? הם מציקים? הם לא מספיק "גברים"? איך זה בא לידי ביטוי?
אחרי שהתמונה החברתית ברורה לך אני מציעה לעבוד בשלוש דרכים:

1. ה"מנודים"- צריך לחשוף את החניכים לקודים החברתיים של הקבוצה בעדינות וברגישות, ועם זאת- בלי לזייף... אם אותם חניכים מתנהגים לפעמים בצורה נודניקית, הם צריכים להיות מודעים לכך (שוב, בעדינות!). התפקיד שלך כמדריך הוא ללוות אותם בדרך הזאת, לתמוך, להסביר...

2. הקבוצה ככלל- אם התנהגויות של הקבוצה נראות לך לא מתאימות- לדוג' שצוחקים עליהם או מזלזלים בהם, התפקיד שלך הוא ליצור נורמות חיוביות ולהפחית ככל הניתן נורמות שליליות. אפשר ע"י פעולות, שיחות אישיות, פעילויות וכו'.

3. חניכים ספציפיים מתוך הקבוצה- בכל קבוצה יש את הילדים שרגישים יותר לסביבה וסבלניים יותר כלפי אחרים. נסה לגייס אותם לטובת העניין, אם הם מספיק בוגרים שתף אותם שאתה רוצה לבנות קבוצה שיש בה הכלה והקשבה ואתה חושב שהם מסוגלים לעזור ע"י הכנסה של אותם "מנודים" למעגל החברתי.

ולסיום, חשוב לזכור שהמאמץ בנושא הוא רווח חינוכי לכלל הקבוצה. לכל אחד מהשבט שלך יש מה ללמוד מהסיפור הזה, וזה תפקידך- לחנך.

בהצלחה!

כאשר מוטלת עלינו משימה להרים אירוע או טיול סניפי, חשוב לזכור שתכנון נכון הוא המפתח המרכזי להצלחת האירוע. טיפ קטן לתכנון נכון – להתחיל מהסוף, הן מבחינה כרונולוגית (לו"ז) והן מבחינה מהותית (תוכן). לדוגמה: אם אנחנו צריכים להרים שוק פורים, צריך לחשוב מה המטרה הסופית שלנו: חוויה לחניכי הסניף? לילדי השכונה? איסוף תרומות לנזקקים? גיבוש סניפי/קבוצתי/צוותי? על פי המטרות שנגדיר, נבין איך נכון להמשיך ולתכנן. האם להשקיע במקום גדול או מספיק מקום קטן יותר? האם כדאי להביא דוכנים למכירת ספרים/דיסקים/צעצועים/בגדים או שעדיף להשקיע בתחנות הפעלה ייחודיות?

אם אנחנו רוצים לתכנן מסע פסח, נתחיל לתכנן את הלו"ז מהסוף – מתי צריך להיות חזרה בבית? ואחורה, כמה זמן הנסיעה מסוף המסלול? לפי זה איזה אורך מסלול? האם יש זמן לעצור בפארק למנגל או פעילות אחרת? מתי צריך לקום בבוקר? מתי צריך ללכת לישון? וכו' עד שעת היציאה מהסניף.
כשמתחילים מהסוף קל יותר לתכנן זמנים בצורה נכונה, והתוכן משרת את המטרות שהגדרנו.

בהצלחה!