דמויות מופת

---

ד"ר יצחק ברויאר נולד במערב הונגריה ב- תרמ"ג (1883). אביו, הרב שלמה ברויאר, היה חתנו של הרב שמשון רפאל הירש, שהיה רבה של הקהילה החרדית "עדת ישורון" בפרנקפורט על המיין. עם פטירתו של רש"ר הירש נתמנה הרב שלמה ברויאר כרבה של קהילת "עדת ישורון".

יצחק ברויאר למד בבית הספר "קהל עדת ישורון" בפרנקפורט שאותו ייסד סבו, ולאחר מכן בישיבה שאותה ייסד אביו בפרנקפורט, שם הוסמך לרבנות. במקביל ובהמשך ללימודיו בישיבה החל ברויאר בלימודים אקדמיים באוניברסיטאות שונות. בתחילה למד היסטוריה ופילוסופיה. לאחר מכן החל בלימודי משפטים, ועסק בעיקר בצד הפילוסופי של המקצוע, דבר שהשפיע רבות על הגותו. הוא הוסמך כעורך דין וכדוקטור למשפטים, והחל מ- תרע"ג (1913) עסק במקצוע בפרנקפורט, עד עלייתו לארץ ישראל בשנת תרצ"ו (1936).

בשנת תרע"ב (1912) השתתף ברויאר בוועידת היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ', והיה אחד ממנהיגיה עד יום מותו.
בשנים תרפ"ב -תרפ"ג (1922 – 1923) ניסה לסייע ליישוב הישן בא"י, שאליו היה מקורב מאוד (ובמיוחד למנהיג היישוב הישן, הרב יוסף חיים זוננפלד) במאבקם מול הועד הלאומי, בדרישתם להכיר בהם כקהילה נפרדת לגמרי, ואף בא לארץ ישראל בשנת תרפ"ו (1926) בעצמו כדי להתדיין עם היועץ המשפטי של הנציב העליון, נורמן בנטויץ' אז נפגש גם עם הרב קוק.

ב- תרצ"ו (1936) עלה ברויאר עם משפחתו לא"י. הוא היה חבר נשיאות הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל, נשיא הסתדרות פועלי אגודת ישראל, והמנהל הכללי של "קרן היישוב" של אגודת ישראל, שמטרתה הייתה קידום נושא ההתיישבות מטעם אגודת ישראל. ואולם, הסכסוכים הפנים תנועתיים הרבים הביאו אותו לפרוש בשנת ת"ש (1940) והוא חזר לעריכת דין. במקביל המשיך בפעילותו בנשיאות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, והמשיך לפרסם מאמרים אקטואליים וספרי הגות.

ב-תש"ד (1944) יצא לאור ספרו "מוריה", שהוא פרישה רחבה של דעותיו ההיסטוריוסופיות והלאומיות. באותן שנים החל בעבודה על ספרו האחרון, "נחליאל", שהוא יצירה פילוסופית מקיפה, שבה מגדיר ברויאר כמה מעקרונותיו המחשבתיים-פילוסופיים.נפטר בשנת תש"ו (1946).

קבוצת 'נחליאל' (כיתה ח') בתנועה נקראת על שם ספרו."נחליאל" הינו גולת הכותרת של הספרות הרבה והעשירה שנכתבה על ידי ד"ר יצחק ברויאר במשך כארבעים שנה. ב"נחליאל" מוסברות מצוות התורה. תורה זו שעליה נאמר שקדמה לעולם, ושאת בריאתה והויותה, ניתן להבין רק לאור הבנת מצוות התורה, בהתאם למאמר חז"ל: "הביט בתורה וברא עולמו" (בראשית רבא).

רב, מקובל, פוסק מגאוני וענקי הרוח בישראל ובעולם. בנו הרצ"יה הציגו הציגו בפני ברנר כ: "מן הרבנים האדוקים אשר מלבד גאונותו בתורה זכה גם לשם צדיק ועם זה הוא חוקר ופילוסוף חופשי באין שום מעצור לפניו במלוא מובן המלה".

הרב נולד בט’’ז אלול תרכ”ה (1865) בעיירה גריווה שבלטביה  לאביו הרב שלמה זלמן ואמו מרת פערא זלאטא. בגיל 23 נבחר הרב לכהונת רבנות זיימל שבליטא.

תרנ”א  (1891) – כתביו הראשונים של הרב רואים אור. בשנת תרנ”ה  (1895) –  הרב נבחר לכהונת רבנות בויסק.

תרס”ד (1904) – הרב עולה לארץ ישראל, לאחר שהוזמן לכהן כרבה של קהילת יפו  והמושבות. בקבלת הפנים שנערכה לו נשא הרב את נאומו הפומבי הראשון בשפה העברית, מעשה שהרשים מאוד את מקבלי פניו. בשנת תרע"ד (1913) הרב קוק עורך עם חשובי רבני א”י מסע למושבות העמק והגליל. מטרות המסע לחזק את מי שעמל בבניית הארץ ולחנך לשמירה על התורה והמצוות. מסע זה שהרב קוק יזם ועמד בראשו, עשה בשעתו רושם רב וסייע לגשר בין חלקי העם

תרע”ד (1914) – הרב יוצא לכנס העולמי של ‘אגודת ישראל’ בגרמניה, בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ הרב להישאר בשוויץ ומתגורר בסנט גאלן. במקביל ללימוד התורה וכתיבת ספרים הוא ממשיך ללא הרף את פעילותו הציבורית כדי לסייע לישוב בארץ

תרע”ו (1916) – הרב ניאות לכהן כרבה של קהילת ‘מחזיקי הדת’ בלונדון, בתנאי שכאשר תתאפשר חזרתו לארץ יעשה זאת. בלונדון עוסק בפעילות ציבורית למען יהודי אירופה וא”י. והשפעתו רבה גם על הממשלה האנגלית בהקשר להצהרת בלפור

תרע”ט (1919) – הרב חוזר ארצה ונענה להפצרות לכהן כרבה של ירושלים. מיד לאחר בואו יוזם את הקמתה של הרבנות הראשית לישראל

תרפ”א (1921) –  ייסוד הרבנות הראשית. הרב נבחר לרב הראשי האשכנזי הראשון (לצד הראשון לציון, הרב הספרדי הראשי, יעקב מאיר) ועל פי תפיסתו ויוזמתו הרבנות הראשית מעורה בכל תחומי החיים בארץ. כראוי למוסד הדתי העליון של יהודי הארץ והתפוצות

תרפ”ד (1924) – הרב מייסד את ‘הישיבה המרכזית העולמית’ – ‘מרכז הרב’ אשר בירושלים. בין חידושיה העיקרים היו השפה העברית – שהייתה השפה בה למדו ולימדו, וכן, נוספו בה לימודי תנ”ך, הגות ומחשבה. ישיבה זו נחשבת כישיבת האם למוסדות המשלבים אהבת התורה והארץ, עם זיקה ציונית לעם ולמדינה הרב קוק נפטר ב ג’ אלול תרצ”ה 1935

לאורך שנות חייו, יצר וכתב את הגותו המופלאה בתחומים השונים. חיבר ספרים רבים בתחומי ההלכה, ההגות, השירה וענייני היום (בסוף החוברת מופיעה רשימת החיבורים). רוב ספריו נערכו ויצאו לאור לאחר מותו, אך רבים מחיבוריו  עדיין מצויים בכתבי יד.

קבוצת 'אורות' (כיתה ט') על שם ספרו של מרן הרב קוק זצ"ל. שהשפיע השפעה רבה על צעירי ישראל על אדמת ישראל. "אורות" הבאים להאיר את החושך האמיתי ואת החושך המדומה. "אורות" שנוצרו מתוך ניצוצות זעירים, קדושים. "אורות" הבאים ללמוד על חשיבות הניצוצות, "אורות" הבאים להזכיר לנו שכל הניצוצות באים ממקור קדוש וחובתנו להלהיבם ל"אורות" "לאורות קודש", לשלהבתי-ה.

נחמה ליבוביץ, ג' באלול ה'תרס"ה 1905 – ה' בניסן ה'תשנ"ז 1997, הייתה פרשנית ופרופסור למקרא, מורה ומחנכת, כלת פרס ישראל בתחום החינוך. היא חידשה דרך לימוד חדשה בתנ"ך, לפי המפרשים. עשרות שנים לפני שהחלה ההתעוררות בלימוד התורה אצל נשים דתיות, נחמה ליבוביץ הייתה מורת תנ"ך מובילה.

כבר בהיותה סטודנטית החלה ללמד בבתי ספר. היא הורתה בבית ספר יהודי עממי ובבית ספר יהודי תיכון של קהל "עדת ישראל" מיסודו של רבי עזריאל הילדסהיימר. ליבוביץ לימדה עברית ותנ"ך בעברית, בלא תיווכה של שפה מקומית, בצורה חלוצית שטרם הייתה נהוגה אז בגרמניה.

היא למדה במשך שנתיים בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות שבברלין, שם למדה מפי לאו בק, פרופסור גוטמן ופרופסור אלבונגן. ב-1930 קיבלה ליבוביץ תואר דוקטור מאוניברסיטת מרבורג, בד בבד סיימה לימודי הוראה לבית הספר התיכון. במהלך לימודיה נחשפה לשיטתו של מרטין בובר, הידועה בשם מילה מנחה, בחקר הסיפור התנ"כי והושפעה ממנה כי התאימה לרוח הבית בו גדלה – ניתוח המקרא מבלי להיעזר בביקורת המקרא.

בשנת 1930 עלתה לארץ ישראל יחד עם בעלה והחלה ללמד בסמינר המזרחי למורות בירושלים. בסמינר המזרחי למורות לימדה עד 1955, וב-1956 נתמנתה מרצה לתנ"ך ולדידקטיקה של ספרות וחיבור באוניברסיטת בר-אילן ולימדה שם כחמש שנים לערך. ב-26 בנובמבר 1957 נתמנתה למרצה באוניברסיטת תל אביב וכעבור 11 שנה לפרופסור שם. מאותה תקופה לימדה במוסדות רבים אחרים. ב-1972 היא יצאה לגמלאות.

בשנת 1942 החלה במנהגה המפורסם להפיץ דפי סטנסיל של שאלות על פרשת השבוע (שנקראו בפי העם "דפים" או "גליונות"). אופיינית השאלה "מה היה קשה לרש"י?" שבה ניסתה לרדת למניעיו של הפרשן. את התשובות שלחו אליה והיא החזירה אותן עם הערות ותיקונים. ה"דפים" הללו הפכו להיות הסמל המסחרי שלה ואנשים רבים בציבור הרחב התוודעו לנושאי פרשת השבוע הודות להם.

משנת תשי"ד (1954) ואילך פירסמה ליבוביץ את ה'עיונים' שכללו, מלבד השאלות, ציטוטים מפרשנים והתייחסות אליהם. ה"דפים" וה"עיונים" תורגמו לשפות רבות והגיעו לקהילות יהודיות רבות בכל העולם, עד שבמשך הזמן קובצו ה"עיונים" בצורת חמישה ספרים המקבילים לחמשת חומשי תורה על פי נושאי פרשת השבוע.

קבוצת 'נחלים' (כיתה ז') נקראת על שמה, הלחמת המילים 'נחמה ליבוביץ ו-'תלמידים' יוצרים את השם. התנועה היא התנועה הדתית הראשונה ששמה דמות נשית כדמות מופת.

שם העט של המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי. נולדה בכ"ו בסיון תרע"ד, 20 ביוני 1914, בעיר יקטרינוסלב, רוסיה, נצר למשפחה חסידית. "את שנות ילדותה עשתה בביתו של הסב, הרד"ץ (רבי דוד צבי חן). היא התחנכה בין שתי תרבויות, דתית-רבנית ורוסית, וכל ימיה אהבה לקרוא ספרות רוסית. את שירה הראשון כתבה כשהיתה כבת 8, שיר המנון לחבריה היו חברי תנועת החלוץ. היא למדה בגן עברי ואחר כך בבית ספר רוסי.

עלתה ארצה עם משפחתה ב-1925 והתיישבו בירושלים. כשנה לאחר מכן מת סבה, הרד"ץ וזמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלה.  היא התחנכה בבית ספר לבנות 'שפיצר' ובהמשך למדה הוראה בסמינר לבנות "מזרחי" במוסררה. סיימה את לימודיה ב-1932 והיא ואמה עברו לתל-אביב.  זלדה החלה ללמוד ציור אצל הצייר חיים גליקסברג. ב-1935 חזרה לירושלים ולמדה בבצלאל. לאחר מכן עברה לחיפה, בה גרה אמה שנשאה בשנית. זלדה עבדה כמורה בבית ספר דתי. לאחר שאמה התאלמנה בשנית, חזרו השתיים לירושלים והשתכנו בדירה קטנה בשכונת כרם אברהם. זלדה חזרה לעבוד כמורה. ב-1950, לאחר המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, נישאה לחיים-אריה מישקובסקי.  ב

עלה עודדה לפרסם את שיריה וב-1967 יצא לאור ספרה הראשון 'פנאי' שהתקבל בהתלהבות והפך לרב-מכר. "גם ספריה הבאים התקבלו בחום ובשבחים. מאוחר יותר מצאה שירתה עוד ועוד קוראים מוקירים, עוד ועוד יוצרים הלחנו ושרו את שיריה". ב-1971 נפטר בעלה. ובכ"ז בניסן תשמ"ד, 29 באפריל 1984, נפטרה זלדה בירושלים.

חדר החינוך בהנהלת התנועה – "הכרמל" נקרא על שם ספרה "הכרמל האי נראה".