מיכל, בת שלמה ואביבה, נולדה בירושלים בז´ באייר תשמ"ה (28.04.1985). הבת הרביעית להוריה, אחותן של צביה, הדס ורעות. למדה בבית הספר הממלכתי-דתי "רמות א´" בירושלים ובתיכון "אור-תורה סטון".
בהיותה בת חמש נפטר אביה של מיכל ממחלת הסרטן והיא גדלה בבית "על טהרת הנשים". מיכל הייתה מיומה הראשון ילדה מלאת חיוניות ושמחה, פעילה ומעורה חברתית. היא נודעה בשל חיוכה הכובש ובשל היותה "מבריקה" – היו לה דעות נבונות בכל נושא והיא מעולם לא היססה להשמיע אותן לקטנים ולגדולים כאחד. מיכל אהבה את הבריות והיו לה אינספור חברים וחברות, בכל הגילאים: לשיחות נפש, למפגשים ולבילויים וחברים לייעץ להם ולעזור. בנעוריה התנדבה בקייטנה של "איל"ן", ולימים הסתבר כי שמרה על קשר עם חניכתה לאורך זמן. בשנה האחרונה לחייה מיכל הדריכה בתנועת הנוער "עזרא", בסניף של קריית מנחם. היא הדריכה ילדות בכיתה ג´ ועל-נקלה רכשה את אמונן, את אהבתן וכן את הערכתם של ההורים ויתר אנשי הצוות עמם עבדה.
בנוסף לפן החברתי, מיכל הייתה נערה מאוד משפחתית. היא אהבה את השבתות עם המשפחה, אהבה לבלות עם אחייניה ואחייניותיה שבהם התגאתה ולא חסכה בסיפורים עליהם לחברותיה. מיכל הייתה הראשונה ליזום מפגשים וביקורים משפחתיים. מיכל הייתה ילדה מוכשרת שמשכה בעט, כתבה שירים וסיפורים. כן הייתה "אשפית מחשבים" ואליה נהגו לפנות תלמידים ומורים כאחד בבעיות מחשב. בשנתה האחרונה ניתן היה לראות כיצד מיכל מתעצבת כאדם בוגר, בעלת אישיות עשירה ומיוחדת. היו לה שאיפות גדולות וחלומות רבים, היא הרבתה לחשוב על העתיד שלה – עם מי תתחתן… איך יהיה הבית שלה…
ביום חמישי כ´ באב תשס"א (09.08.2001) בצהריים הלכה מיכל עם חברתה מלכי רוט למסעדת "סבארו" שבפינת הרחובות קינג ג´ורג´ ויפו בירושלים. בעודן עומדות בתור לקופה נכנס מחבל-מתאבד פלסטינאי ופוצץ עצמו בסמוך אליהן. בפיגוע הנורא נפצעו למעלה ממאה אנשים ו- 15 בני אדם נרצחו, רבים מהם ילדים. בין הנפגעים היו גם מיכל וחברתה מלכי. מלכי מתה במקום. מיכל נפצעה אנושות והובהלה לבית החולים "שערי צדק", אך נסיונות ההחייאה לא צלחו ואחרי ארבעים דקות נקבע מותה.
מיכל הייתה בת 16 בהירצחה, הותירה אם ושלוש אחיות. היא מתה כשבוע לאחר יום השנה למות אביה. מיכל הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים. בין השירים שנמצאו במחשב של מיכל אחרי מותה, נמצא השיר "קו האופק": "מי שלא ראה שקיעה על הים – לא ראה מושלמות מימיו. / מי שלא ראה עץ בשיאו – לא ראה יופי במלואו. / וכי מי הוא שבידו לעשות כאלה ניסים? / הוא, האחד, היחיד, אין כמוהו. מי שלא ראה משפחה באבלה – לא ראה עצב מימיו. / מי שלא ראה ילדה חייכנית – לא ראה אושר בהתגשמותו. / וכי מי הוא שבידו להטיל כאלה רגשות? / הוא, האחד, היחיד, אין כמוהו. מי שלא ראה כותל ומתפלליו – לא ראה אמונה מימיו. / מי שלא ראה כותל ודמעות צנחנים – לא ראה התרגשות בשלמותה. / וכי מי הוא שבידו למלא ליבו של אדם? / הוא, האחד, היחיד, אין כמוהו.
לך, האחד, היחיד, אין כמוך / לך שאלה אחת אפנה. / וכי איך זה שאדם יחיד יכול לראות כ"כ הרבה דברים / אך לחוות אותם – הוא אינו מספיק? / וכי איך אתה יכול להוריד לעולם כאלו נפלאות / ואז לגזול בן אדם לפני שהספיק לטעום את שכרון החושים הזה? / מי שיכיר אדם שחווה והרגיש הכול/ שיבוא ויודיע לפני שאותו אדם גם הוא ייעלם". ארבעה חודשים לאחר מותה של מיכל, בכ"א בכסלו תשס"ב, נולדה בת לאחותה ונקראה על שמה – נטע מיכל.
